היכון

בַּכֶּרֶם, בַּנִּיר, בָּעִיר וּבַכְּפָר דֹּם נַעֲמֹד וְנִדְרֹךְ הַמֵּיתָר לָנוּ נָתַן הָאָדָם פִּקָּדוֹן אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר – הִכּוֹן! נַעֲשֶׂה שְׁרִירֵינוּ עֶשֶׁת וְעֵינֵינוּ אֵשׁ! אַל אוֹיֵב יָעֵז לָגֶשֶׁת קוּם שׁוֹמֵר וּדְרֹךְ הַקֶּשֶׁת וּשְׁמֹר עַל הַיֵּש! הַמָּוֶת מוּלֵנוּ – מוֹרָא לָנוּ זָר לָנוּ כָּל רֶגֶב וָתֶלֶם – מִבְצָר צִדְקַת הַמִּפְעָל לָנוּ כֹּח וָאוֹן אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר – הִכּוֹן! נַעֲשֶׂה שְׁרִירֵינוּ... וְאִם הַכַּדּוּר אֶת לִבֵּנוּ בָּתַר בּוֹאוּ אַחַי וְעִמְדוּ בַּמִּשְׁמָר! עָלֵינוּ הוּטַל גַּם לָמוּת וְלָגוֹן אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר – הִכּוֹן! נַעֲשֶׂה שְׁרִירֵינוּ...בכרם, בניר, בעיר ובכפר דום נעמוד ונדרוך המיתר. לנו נתן האדם פיקדון אנשי המשמר – היכון! נעשה שרירינו עשת ועינינו אש! אל אויב יעז לגשת קום שומר ודרוך הקשת ושמור על היש! המוות מולנו – מורא לנו זר. לנו כל רגב ותלם – מבצר. צדקת המפעל לנו כוח ואון אנשי המשמר – היכון! נעשה שרירינו... ואם הכדור את לבנו בתר בואו אחי ועמדו במשמר! עלינו הוטל גם למות ולגון אנשי המשמר – היכון! נעשה שרירינו...

יעקב מזור למד את השיר מהמוזיקאי והמורה מקס למפל:

בשנת תש"ה, כאשר עלינו ממכינה ד' (בביה"ס "מעלה" ציינו את 4 הכיתות א-ד כ"מכינות"), החליטו שבמקום שהמחנך ילמד שירים ימסרו את התפקיד למוסיקאי מקצועי שילווה את השירה בפסנתר. מי שנבחר לכך היה הפסנתרן מקס למפל. אני זוכר שהוא התייחס ברצינות להוראה. הוא בחר ללמד אותנו את השיר "היכון", כשהוא - כרגיל - מדגים בית אחד בשירה בליווי נגינה בפסנתר. השיעור לא התקיים בכיתה הרגילה אלא באולם בו נמצא הפסנתר. הוא שר עם התלמידים כשהוא מלווה את השירה בנגינה והתלמידים קוראים את המילים הרשומות על הלוח. באותו יום ישבתי כמדומני בשורה השנייה ומאחוריי ישבו ה"חבר'ה הטובים" של הכיתה, קרי המנהיגים וכו'. כשהגענו לשיר את הפזמון החבורה שישבה מאחוריי הדגישה והאריכה את המילים "עשת", "אש", "לגשת", "הקשת", "היש" - מה שהקפיץ את המורה הנרגש, ובקול - שאינו קולו הרגיל - פנה אלינו בקול רועד מהתרגשות בערך בזו הלשון: "התייחסתי אליכם כאל מבוגרים..." [מה שהיה נכון ביחס למורים חמורי סבר ומטילי אימה שהשליטו משמעת בצעקות ובעונשים], והמשיך להטיף מוסר על העוול ועל היותנו "כפויי טובה"... ואני יכולתי לחוש כיצד ה"חבר'ה" מאחוריי שותקים-נבוכים לנוכח דבריו. אך לבסוף שרנו את השיר בליוויו, כיאות...