זמר (לחן נרדי)

לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ, לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב. זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ, הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב. הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ, שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים. הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים. הֵם זוֹכְרִים, הֵם זוֹכְרִים הֵם זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ, הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל? וְלִבֵּנוּ זֶמֶר, אוֹ שָׁכַחְנוּ, אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל! שׁוּב כְּאָז יָקָר הוֹלֵךְ הַסַּהַר וּמוֹשֵׁךְ כִּבְקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר, וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל. אֵיךְ הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן, לְהַדְלִיק שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז. שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ שׁוּב כְּאָז אוֹר סַהַר זֶה וּתְכֹל. שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.לא אורחת גמלים ירדה לכרוע, לא דבשת היא אל מול כוכב. זה הרים, הרים שבגלבוע, הררים צופים אלי מרחב. הם זוכרים את לובן אוהלינו, שפשטו בעמק כיונים. הם זוכרים את מזבחות לילינו, שעלו באש הניגונים. הם זוכרים, הם זוכרים הם זוכרים עוד ואנחנו, האם שוב נמלא ראשנו טל? ולבנו זמר, או שכחנו, את אשר לשכוח לא נוכל! שוב כאז יקר הולך הסהר ומושך בקרן היובל. שוב כאז הלב פותח שער, ונדמה לעד לא יינעל. איך היום קסומים ולא מיין שבנו הנה במשעול הלז לחדש לכתנו אל העין, להדליק שירנו מני אז. שירו, שירו, שירו לי, כי טוב לי, טוב לי, טוב לשמוע שוב כאז אור סהר זה ותכול. שירו, שירו, שירו עד ימוש גם הגלבוע ויצא עמנו במחול.

בשבילי הגלבוע. האבן נמצאת באתר "מצפור שמיר" שעל הגלבוע ושהוקם לזכרם של דובי וערן שמיר (אב ובנו) שנפלו בהפרש של 20 שנה ושאהבו טבע ושירה. (תודה לדליה שורץ)