עלומית

מִי חִיֵּךְ וְצָחַק מְלוֹא עֵינַיִם וָקוֹל וּפִטְפֵּט כְּשׁוֹבָב, וְסִפֵּר עַל הַכֹּל, וְגִלְגֵּל בִּשְׂחוֹקוֹ נִגּוּנָם שֶׁל פְּלָאִים וּדְשָׁאִים רוֹנְנִים, וְגַלִּים, וּטְלָלִים? מִי... לֹא סוֹד - עֲלוּמִית! עֲלוּמִית וְאִתָּהּ הַגְּבָעוֹת צָהֲלוּ שְׁקֻיּוֹת-אוֹר. וְהַיָּם, וְהַיָּם כְּשִׁכּוֹר, הִתְפַּלֵּשׁ בֵּין גַּלָּיו וְצָחַק - יָם שֶׁל צְחוֹק! בַּיְשָׁנִית עֲלוּמִית כַּצְּדָפִים שֶׁבַּחוֹל וּנְעוּרִים לָהּ מָחוֹל. מי חייך וצחק מלוא עיניים וקול ופטפט כשובב, וסיפר על הכול, וגלגל בשחוקו ניגונים של פלאים ודשאים רוננים, וגלים, וטללים? מי... לא סוד - עלומית! ואתה הגבעות צהלו שקויות-אור. והים כשיכור, התפלש בין גליו וצחק - ים של צחוק! ביישנית עלומית כצדפים שבחול ונעורים לה מחול.