עִמָּנוּאֵל זָמִיר

עמנואל זמיר (פישצ'נר) נולד בפתח תקווה ב-19.8.1925, כבן תשיעי לחיים שלמה זלמן פישצ'נר ולמרים לבית פרלקוורט, מתוך 10 אחים ואחיות (עוד 3 אחים בוגרים נולדו מאם אחרת). אביו, שהיה חניך ישיבה ברוסיה, עלה ארצה בשנת 1891, והיה אחד מראשוני הפרדסנים בארץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה עבד בבנק אנגלו-פלשתינה ובשנים 1945-1935 שימש חבר הנהלה וגבאי בבית הכנסת "בית יעקב" בפתח תקווה. אמו, דור שישי בארץ, הייתה בתו של ישראל פרלקוורט, אחד משלושת מייסדיה של שכונת נווה צדק ב-1885.

עמנואל למד בביה"ס "אחד העם" בפתח תקווה, וב-1943 סיים את לימודיו בגימנסיה. כבר בתקופת לימודיו היה פעיל מאוד: ארגן מסיבות בבית הספר, ניגן בתזמורת כלי הנשיפה העירונית, היה חבר בתנועת מכבי וחבר מרכז הנוער למען הקק"ל. כמו כן היה מראשוני היוצאים לעזרה במשקים לקריאת המוסדות הלאומיים. כבר בגיל צעיר ניכר כישרון הכתיבה שלו: בהיותו בן 10 ערך יחד עם חברו, חנוך ברטוב, לימים סופר ידוע, את עיתון בית ספרו.

כבר מגיל צעיר נמשך עמנואל לשירה ולזמר. נטייתו המוזיקלית התעצבה בנעוריו – מאביו חובב החזנות ספג עמנואל את האהבה ללחן היהודי-חסידי, מאמו חובבת השירה ירש את אהבת הזמר ומתושבי סביבתו – כפריים, ערביים ובדואים מאזור פתח תקווה, יפו ותל אביב – קלט והטמיע צלילים ומנגינות. זהו למעשה מקור ההשפעה המזרחית החזקה על סגנון לחניו והשליטה של כלי נגינתם – חליל, תוף ומצלתיים – במנגינותיו בהמשך דרכו. בשנות לימודיו האחרונות חיבר עמנואל סיפורים קצרים ושירים, אשר מעולם לא פורסמו, וחלקם יפורסמו לראשונה באתר זמרשת.

ב-1944 התקבל עמנואל לכיתת מכינה בבית המדרש העברי למורים בבית הכרם, ירושלים, בהנהלתו של ב"צ דינבורג (דינור), לימים שר החינוך במדינת ישראל. לצורך לימודיו שוחרר עמנואל מחובת ההתגייסות לשירות היישוב העברי. בתום שנתו הראשונה בבית המדרש למורים נרשם ללימודי לשון, ספרות ותנ"ך באוניברסיטה העברית, ולמד שם במקביל ללימודיו בבית המדרש למורים. בעת לימודיו ארגן חבורת משוטטים ירושלמית, שרוב חבריה היו סטודנטים, אשר הרבתה לבקר באזור יהודה. בתקופה זו כתב את שיריו הידועים הראשונים: "הטלה" ו"ערב שח". ב-1946 הוסמך עמנואל כמורה, וב-1947 הוא עבר לחיפה ולימד בכיתות היסודי של ביה"ס הריאלי.

בתקופה זו של טרום מלחמת השחרור החלה פעילותו המוזיקלית הממשית. בהשראת אחיו דוד, שהיה רועה בקיבוץ מרחביה, התקרב עמנואל לאגודת הנוקדים והשתתף בחגיהם. הוא חבר לַמלחינים מתתיהו שלם ויזהר ירון, וכתב והלחין כמה משיריו הידועים ביותר, בהם "באר בשדה", "הקוצרים הידד", "שאנו בתוף" ו"בפאת הכפר". שירים רבים אחרים שחיבר פורסמו בעיתוני ילדים ומבוגרים. הרקדנית והכוריאוגרפית, ירדנה כהן, עיצבה את ראשוני מחולות העם ללחניו.

במלחמת השחרור מילא עמנואל שורה של תפקידים בשדה התרבות: בתפקידו הראשון ערך את ביטאון חזית ב' "הד התיכון", ואח"כ ייסד את "להקת השרון", הקים חוליות נגינה וזמר ואת התזמורת החזיתית (שכמה מחבריה היוו את הגרעין של תזמורת צה"ל), היה מפקדו הראשון של הבסיס הארצי לאמנויות (אשר שימש מטה להסברה ומרכז של הלהקות הצבאיות), ולבסוף, עם הקמת הנח"ל, היה קצין האמנות הראשון של פיקוד הנח"ל. אז כתב והלחין את המנון הנח"ל "מגל וחרב" ועוד שירים מוכרים רבים, ביניהם "ליל זהב", "לי צחוקך נערה" ו"צליל זוגים". בעת שירותו בצה"ל ארגן כנסים למחול ולזמר, שאליהם קרב את החיילים הדרוזים.

אחרי שחרורו מצה"ל ב-1950 חזר לירושלים כדי לסיים את לימודיו באוניברסיטה. בתקופה זו שימש כמורה בבית הספר לדוגמה שליד סמינר בית הכרם (יורשו של בית המדרש למורים) וכמורה באקדמיה למוזיקה, וערך תכניות רדיופוניות – "החודש בכפר", "העונה מזמרת" ו"מזמרת הכפר" – אשר שודרו ב"קול ישראל" וב"קול ציון לגולה".

אחרי תום לימודיו באוניברסיטה התמסר עמנואל להפצת והנחלת הזמר העברי, והיה למלחין נודד (כונה "הטרובדור של הזמר העברי"). הוא הרבה לנסוע ברחבי הארץ "מחג אל חג, מחוג אל חוג, מכפר למושב ומקיבוץ למעברה" בטנדר הויליס הירוק שלו. פעולותיו היו מגוונות: כתיבת מסכתות, חיבור המנונים, ניצוח על מקהלות ותזמורות עממיות, ניהול להקות וחוגי זמר (הוא היה מייסדם של ערבי השירה) ומחול, הוראה בבתי אולפנה שונים, הדרכה בקורסים ארציים של תנועות נוער, ריכוז קייטנות ופיקוח על מפעלי נופש מדי קיץ מטעם משרד החינוך והתרבות, ארגון וניהול של טקסים ועצרות בחגים ובחגיגות יובל, עריכת והקלטת תקליטים (עם להקתו ועם זמרים ידועים, בהם חנה אהרוני, שושנה דמארי, אהובה צדוק, ישראל יצחקי ורעייתו שרה'לה זמיר).

חלק חשוב מזמנו הקדיש עמנואל לביקורים במושבי עולים באזורי פיתוח וספר, מעברות, שכונות ובכפרי מיעוטים, שבהם הקים להקות, עודד כישרונות צעירים, עזר לטפח אמנות עממית וגם ערך את ביטאון נוער מושבי העולים "דור עולה". במהלך עבודתו פרסם עמנואל עלוני זמר רבים לכבוד מאורעות לאומיים ומקומיים שונים. בראשית 1960 קיבץ עמנואל את מועדוני וחוגי הזמר השונים והקים והנהיג את תנועת הזמר הישראלי, אשר מנתה למעלה מ-5,000 חברים וגם את תנועת הנוער הערבי-עברי להבנה ולידידות.

כמו כן, ערך עמנואל סימפוזיונים של זמר וערבי הווי. המפורסמים בהם היו אלה של חבורת האש, שבגרעינה היו אנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח ואשר אליה חבר עמנואל בראשית שנות ה-50 בשילוב מוזיקאים – יעקב אורלנד ויוסף הדר – וזמרים נוספים – אילקה ואביבה, הפרברים ואחרים. עמנואל היה דומיננטי מאוד בחבורת האש, והחבורה שרה ופרסמה רבים משיריו, כגון "עלי האש" ו"דבקת החמור".

עמנואל נמנה עם מייסדי האיגוד לקידום אורח חיים ישראלי עברי מקורי (אחיע"ם), ששם לו למטרה לשלב מסורת מהעבר עם התוכן המתחדש של חגי העם והכפר.

עד יום מותו היה עמנואל קשור מאוד לעירו והיה פעיל מאוד בענייני התרבות של פתח תקווה. הוא ארגן וניצח על חלקם האמנותי של חג האביב לגני הילדים, חגיגות יום העצמאות, חגיגות יובלות ה-75 וה-80 לעיר ועוד.

באוקטובר 1953, בעת חגיגות יובל ה-75 לפתח תקווה, הכיר עמנואל את שרה'לה גרודז'ינסקי, תלמידת כיתה ששית בת 16 מכפר גנים בפתח תקווה שהתבלטה בלהקת המחול המקומית. הוא הציע לה להצטרף ללהקתו "עלומים", שאותה ייסד וניהל, וכעבור מספר חודשים הם הפכו לזוג על אף פער הגילים של 12 השנים ביניהם. בפורים 1955, בעת הופעה באחד ממושבי העולים, ביקש עמנואל את ידה של שרה'לה ובמרץ 1956 (י"א בניסן תשט"ז), בעת ששרה'לה הייתה בשנת לימודיה האחרונה בסמינר למורים, הם נישאו ועברו להתגורר בבית אביו של עמנואל, יחד אתו, בשיכון הוותיקים העירוני בשכונת פג'ה בפתח תקווה.

ב-14.11.1955 נפטרה לפתע אמו של עמנואל, בת 64 במותה, ופחות משנה לאחר מכן, ב-31.8.1956, נפטר גם אביו בן ה-84 בביתם. לזכר אמו הוציא עמנואל לאור את "צליל מרים – ירחון זמר ישראלי" (ארבעה עלונים בשנים 1957-8), ולזכר אביו הקים סימפוזיון שנתי, שהוקדש לאהבת החברה, אחוות העם וחיבת הארץ. בין משתתפי הסימפוזיון היו א' שפירא, אנדה עמיר, י' ישעיהו, פרופ' י' ריבלין, ד"ר א' בבלי ודוד הכהן.

בנם היחיד של שרה'לה ועמנואל נולד ב-18.12.1956 (י"ד בטבת תשי"ז). עמנואל קרא לו זלמן (זלמנ'קה היה שם החיבה) על שם אביו. לימים, בהגיעו לגיל 13, אחרי מות אביו, נישואי אמו בשנית והמעבר מחיפה לירושלים, המיר זלמנ'קה את שמו לניר.

נישואיהם של שרה'לה ועמנואל לא התנהלו במישור. עיסוקיו הרבים ומעשה יצירתו היו בראש מעייניו של עמנואל ותבעו את מרבית זמנו וממונו, והוא היה שרוי דרך קבע בחובות כספיים. המצב הכלכלי הקשה הוליד מריבות ופרידות.

בקיץ 1960 נענה עמנואל להצעתו של אבא חושי, ראש עיריית חיפה, אשר בקש להעשיר את חיי התרבות והאמנות בחיפה על ידי משיכת אמנים חשובים לחיפה (ביניהם רפאל אליעז, דן אלמגור, יעקב בודו, חיים טופול ושמעון ישראלי), והשתקע בחיפה, בדירה גדולה במרכז הכרמל (רחוב הצופים 6), אשר נמכרה לו בתנאים מועדפים. בשנה זו חזר עמנואל ללמד בביה"ס הריאלי בחיפה. באותה עת התגוררה שרה'לה בפתח תקווה בנפרד מעמנואל, יחד עם בנם, ועבדה כשחקנית וזמרת בתיאטרון בתל אביב. אולם שנה לאחר מכן עברה גם היא לחיפה, להתגורר עם עמנואל.

ב-19.6.1962 נפצע עמנואל אנושות בתאונת דרכים בכביש החוף ליד מוסד הדסה-נעורים, בעת שהיה בדרכו לטקס הסיום של שנת הלימודים בביה"ס הריאלי בחיפה. אחרי טיפול קצר בתחנת מד"א בחדרה, הובא עמנואל כשהוא ללא הכרה לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם נותח. הכרתו לא שבה אליו, והוא נפטר ב-9.7.1962 (ז' בתמוז תשכ"ב), בגיל 37. למחרת נקבר עמנואל לצד הוריו בבית העלמין העירוני "סגולה".

את מורשתו של עמנואל זמיר בתחום התרבות הישראלית ניתן לסכם בנקודות הבאות:

א. קידוש השיר והזמר העבריים המקוריים. עמנואל ראה בשיר ובזמר יסודות בונים, המשקפים ומבטאים את התקופה. יחד עם יוצרים אחרים בני דורו הוא הצליח לחדש את חגי הטבע והחקלאות. הוא חיבר והלחין למעלה מ-250 שירים והמנונים ישראליים מקוריים, שמילותיהם ולחניהם שאובים מהנוף, מהאדמה, מהתנ"ך ומההוויה הארצישראלית (נעורים, עבודה, חלוציות, מחולות וחגים), כמו גם שירי ילדים רבים. עמנואל התפרסם גם בשירי הרועים שלו, אשר כבשו את הלבבות בשנות ה-50' וה-60'. שיריו מצטיינים בסגנון ייחודי והם כתובים בעברית מקורית עשירה ומיוחדת. לרוב השירים שכתב חיבר בעצמו גם את הלחנים, אשר בעזרתם הטמיע בזמר העברי צלילים מיוחדים: מנגינות מזרחיות וקצביות מאוד השאובות משירה ערבית-כפרית ובדואית ונשלטות בייחוד על ידי חליל, טנבור ומצלתיים. עד היום לא נס ליחם של שירי עמנואל זמיר, ורבים מהם שבים ומושרים בחוגי הזמר ובערבי השירה ומושמעים ברדיו ובטלוויזיה.

ב. עמנואל הוא אבי השירה בציבור ואחד מאבות הזמר הישראלי העממי: הוא היה הראשון בארץ שהנהיג את מועדוני וחוגי הזמר, שהם כה עממיים ונפוצים וכל כך מקרבים בין האנשים עד היום. כליו היו כתיבה, שירה, הלחנה, נגינה, ניצוח, הוראה, קיום פעילויות ארגוניות תרבותיות ענפות ועריכת תכניות רדיו והקלטות, ובכל אלה הוא עסק ללא לאות כדי לקרב את הזמר הישראלי לכמה שיותר אנשים.

ג. עמנואל פעל ללא לאות להפצת הזמר והשירה הישראליים והנחלתם בכל מקום בארץ (בצד מלחמה בלתי מתפשרת, אשר לא נשאה פרי, בשירים הלועזיים שחיבלו לדעתו באלה). בתקופת העלייה הגדולה והמחסור האיום של שנות ה-50 הוא נדד ברחבי הארץ, בייחוד במושבי עולים, שכונות, מעברות וכפרי מיעוטים, כדי להביא אליהם את הזמר הישראלי וכדי לקרב את תושביהם להוויה ולתרבות הישראליות. לעתים קרובות היו מועדונים וחוגים אלה הניצוץ התרבותי היחידי שאליו נחשפו האנשים האלה. הוא הקים וניהל עשרות להקות וחוגי זמר במקומות רבים, חשף וטיפח כישרונות צעירים (לילית נגר, מרים אביגל, ראומה נחום-עבאס, אהרן צדוק ועוד) והשכיל לעורר את האהבה לזמר הישראלי באלפי חברי תנועת הזמר – ילדים, צעירים ומבוגרים – שנהרו אל מועדוני וחוגי הזמר שלו. רבים מהם ממשיכים את דרכו ושרים את שיריו עד עצם היום הזה, עשרות שנים לאחר מותו. הוא הקים והנהיג את תנועת הזמר הישראלי, שמנתה למעלה מ-5,000 חברים (התנועה התמידה בפעילותה מספר שנים אחרי מותו, וכיום נותר ממנה מועדון פעיל אחד – "חבורת זמיר", על שמו, בהרצליה).

ד. עמנואל תרם לעיצוב המחול הישראלי כבר מראשית צעדיו, ורבים משיריו מושרים ונרקדים בריקודי העם.

תודה לגדעון אלמגור, מחבר הביוגרפיה, ולשרהל'ה זמיר על שיתוף הפעולה ומתן החומרים הרבים. תודה גם לרפי בינדר על חלק מההקלטות.

עמנואל זמיר מונצח ברחובות הנושאים את שמו בתל אביב ובפתח תקווה. בשנת 2019 נחנכה בשכונת כרמליה בחיפה כיכר על שמו. באירוע חנוכת הכיכר נשאה דברים המלחינה וחוקרת הזמר, ד"ר ציפי פליישר. בדבריה, עסקה בין היתר בהשראה התנ"כית העמוקה במילותיו ובלחניו של זמיר. את דבריה המלאים מטקס חנוכת הכיכר ניתן לשמוע בסרטון שבקישור.