אחד מי יודע

תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן, רַבָּנָן בַּבְּרַיְתָא, בְּרִיךְ הוּא רַחֲמָנָא, יָהִיב לָן אוֹרַיְתָא. אֶחָד מִי יוֹדֵעַ? אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... שְׁנַיִם מִי יוֹדֵעַ? שְׁנַיִם אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹרוֹת... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... שְׁלֹשָׁה מִי יוֹדֵעַ? שְׁלֹשָׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... אַרְבָּעָה מִי יוֹדֵעַ? אַרְבָּעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... חֲמִשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? חֲמִשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: חֲמִשָּׁה תַּמִּין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין, אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... שִׁשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? שִׁשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּמִּקְוָאוֹת, חֲמִשָּׁה תַּמִּין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... שִׁבְעָה מִי יוֹדֵעַ? שִׁבְעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁבְעָה דְּבָרִים בְּגֹלֶם וְשִׁבְעָה בְּחָכָם, שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּמִּקְוָאוֹת... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... שְׁמוֹנָה מִי יוֹדֵעַ? שְׁמוֹנָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, שִׁבְעָה דְּבָרִים בְּגֹלֶם וְשִׁבְעָה בְּחָכָם... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... תִּשְׁעָה מִי יוֹדֵעַ? תִּשְׁעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: תִּשְׁעָה מִינִין יֵין קַפְרִיסִין, שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... עֲשָׂרָה מִי יוֹדֵעַ? עֲשָׂרָה אֲנִי יוֹדֵעַ: עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל, תִּשְׁעָה מִינִין יֵין קַפְרִיסִין... תָּנוּ תָּנוּ רַבָּנָן... תנו תנו רבנן, רבנן בברייתא, בריך הוא רחמנא, יהיב לן אוריתא. אחד מי יודע? אחד אני יודע: אחד החופר בורות שיחין ומערות. תנו תנו רבנן... שניים מי יודע? שניים אני יודע: שניים אוחזין בטלית, אחד החופר בורות... תנו תנו רבנן... שלושה מי יודע? שלושה אני יודע: שלשה שאכלו כאחד, שניים אוחזין בטלית... תנו תנו רבנן... ארבעה מי יודע? ארבעה אני יודע: ארבעה אבות נזיקין, שלושה שאכלו כאחד, שניים אוחזין בטלית... תנו תנו רבנן... חמישה מי יודע? חמישה אני יודע: חמישה תמין וחמישה מועדין, ארבעה אבות נזיקין... תנו תנו רבנן... שישה מי יודע? שישה אני יודע: שש מעלות במקוואות, חמישה תמין וחמישה מועדין... תנו תנו רבנן... שבעה מי יודע? שבעה אני יודע: שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם, שש מעלות במקוואות... תנו תנו רבנן... שמונה מי יודע? שמונה אני יודע: שמונה שרצים האמורים בתורה, שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם... תנו תנו רבנן... תשעה מי יודע? תשעה אני יודע: תשעה מינין יין קפריסין, שמונה שרצים האמורים בתורה... תנו תנו רבנן... עשרה מי יודע? עשרה אני יודע: עשרה יוחסין עלו מבבל, תשעה מינין יין קפריסין... תנו תנו רבנן...

מתוך זיכרונותיו של הרב נחום גורלניק, חתנו של הרב שניאור זלמן גורליק שהיה רבו של כפר חב"ד. את הזיכרונות הוציאו לאור בני משפחתו, יחיאל ושפרה אופנר, בתשע"ד, על פי כתביו ועל פי שתי כתבות שפורסמו בשבועון כפר חב"ד בשנת תשנ"ב. שניאור זלמן ברגר, היסטוריון חב"די, הסב את תשומת לבנו לעדות המוקדמת של השיר (קיץ תרע"א - התקופה מוזכרת בפרק קודם בספר, עמוד כ"ב). הסיפור ככתבו, ככתיבו וכלשונו:

מגרשים אותי הילד הקטן מהרכבת (עמ' כ"ג-כ"ה)

כששאל אותי פקיד הרכבת עם מי אני נוסע, ואמרתי לו אני נוסע לבד, בעצמי, דרש ממני לשלם נוסף על רבע הכרטיס שהיה בידי, כי כן הוא בחוק: בלוויית מבוגר עבור הילד - משלמים רק רבע ממחיר הכרטיס המלא, אבל אם יקרה שהילד נסע בלי לוויית מבוגר עליו לשלם את כל מחיר הכרטיס במלואו. ולי לא הי' כל כך הרבה כסף לשלם לו. אמרתי לו שכסף אין לי ושעוד מעט וארד בתחנה נזין, ועזב אותי לנפשי.

והנה התחנה נזין, זה הי' כבר בבוקר יום השלישי מעת צאתי מביתי. ירדתי עם המזודה הקטנה שלי (קופסה כתומה בגודל לערך חצי מטר – עובי) מצאתי עגלון ובעד פרוטה קטנה הביא אותי לבית של הרב.

נכנסתי לבית ומצאתי את הרב יושב על יד השלחן ולומד עם בחור (כנראה – יורה דעה) מסרתי לו את מכתבו של אבי-חורגי הרב והשבתי על שאלותיו. אח"כ אמר לי: טוב, לעת עתה תשעשע, ולעת ערב אקח אותי אתי כשאלך לישיבה לסיום. וכן עשיתי בבית היתה הרבנית וילדה הבכור הקטן. אחר זמן מה נכנס אחד מבחורי הישיבה המבוגרים לאיזה צורך, ואמרה לו הרבנית: כשתלך לישיבה קח אתך את ה"בחור" הזה, הוא בא הנה ממקום רחוק ללמוד בישיבה.

עברנו את השוק עד אשר באנו לביהכ"נ "גמילת חסדים", זו היתה הישיבה. היום לא למדו בישיבה, כי יום טוב הוא לבחורים. היום בערב יהי' טכס סיום מסכת גיטין. בדרך ספר לי הבחור כי בישיבה לומדים לערך ששים נערים, בשתי כתות הנקראות שלחנות - שלחן קטן (קליינטיש) לילדים עד גיל בר-מצוה לערך, ושלחן גדול (גרויסטיש) לנערים יותר מבוגרים עד גיל שבע עשרה - עשרים. כמעט כל הנערים הם מקומיים, מעטים המה הבאים ללמוד מחוץ לעיר; הישיבה תופסת מקום במחלקת הנשים בבית הכנסת, עד חצות היום הוא השיעור של השלחן הקטן ובערב - השיעור של שולחן הגדול, הבטיח למצא לי אכסניא וגם "ימים" לאכול, בכל יום השבוע אצל בעל הבית אחר. שאל אותי לשמי, מאין באתי, מי הם הורי, ומה אני יודע ללמוד. אל תדאג, אמר לי, נסדר לך אי"ה הכל על הסדר היותר נכון העיקר שתרצה ללמוד, כי ראש הישיבה יקובסקי הוא מלמד טוב ואיש טוב, אבל קפדן גדול, ועם העצלים נוהג בתקיפות.

תוך כדי דיבור, באנו לחצר בית הכנסת והנה שם נערים רבים משתעשעים, רצים איש אחר רעהו, קופצי על כתפי איש אחיו. וכן הלאה. הרעש והמהומה גדולים. אותי קבלו בידידות, נתנו לי שלום, הרבו עלי שאלות והכניסו אותי למשחק. אבל היות שהייתי בדרך שלשה ימים שלמים וראשי עלי סגלגל, התחמקתי מהם, מצאתי לי מקום מיוחד ישבתי בשקט והתבוננתי לזה שנעשה מסביבי.

בין כה וכה עבר היום והתחיל לערוב, במחלקת הנשים של ביהכ"נ העמידו שלחנות עם כיבוד, כנהוג, והתחילו האורחים להתאסף, כשבא הרב עמדנו כולנו על רגלנו. ראש הישיבה סיים את המסכת גיטין ואח"כ התחילו לנגן. אחד השירים היה "למדני", כמו: אחד מי יודע, אחד אני יודע, אחד החופר בורות שיחין ומערות, והפזמון מסיים: תנו, תנו רבנן קדמנא ובתרייתא, בריך הוא רחמנא דיהיב לן אורייתא. אח"כ שרו זאת הבית השנים: שנים מי יודע וכו' שנים אוחזים בטלית וכן הלאה.

כשבאו למספר שבעה - שבעה מי יודע וכו' שבעה דברים בגולם. העיר הרב הגאון ז"ל: הלא כתוב במשנה (אבות פ"ה, ז) וחילופיהן בגולם, למה להתחיל בשבעה דברים בגולם, יותר טוב לשיר ז' דבר בחכם.

הייתי מאד מאד עייף מהדרך הרחוקה, והיתה לי סחרחורת נוראה, כל מה שעבר כאן לפני נדמה לי כמו בחלום, ובכל זאת תפסתי את דברי הרב ז"ל וזוכר אני אותם עד היום.
ההמשך של השיר הנ"ל הוא:

שלשה שאכלו כאחד, ארבעה אבות נזיקין, חמשה תמין וחמישה מועדין, ששה דברים מקולי ב"ש, שמונה שרצים האמורים בתורה, תשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה, עשרה יוחסין עלו מבבל. וכן הלאה.

הערות של שניאור זלמן ברגר:

• ראש הישיבה בה שרו את השיר, הוא הרב יעקובסאן – אודותיו אין לי כמעט פרטים.
• מנהל הישיבה הוא הרב מענדל חן, רבה של העיירה ניעז'ין בה התקיימה הישיבה. הוא גם דודהּ (אחי אמהּ) של המשוררת המפורסמת זלדה.