לב אם

מֵחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת קָט הָעוֹמֵד לוֹ מִן הַצַּד בְּתוֹךְ כְּפָר קָטָן בְּלִיטָא יְלָדִים קְטַנִּים יַבִּיטוּ. לַיְּלָדִים רָאשֵׁי פִּשְׁתִּים לַיְּלָדוֹת צַמּוֹת וּלְאֶחָד שֶׁבְּתוֹכָם זוּג עֵינַיִם כַּפֶּחָם. זוּג עֵינָיו מָה רַב חִנָּן חֹטֶם יֵשׁ לוֹ – זִיז קָטָן שִׂפְתוֹתָיו תִּטֹּפְנָה מוֹר שְׂעָרוֹ תַּלְתַּל שָׁחֹר. מְעֻטָּף בְּלֵיל דּוֹמֵם הֱבִיאַתְהוּ כָּאן הָאֵם הִתְיַפְּחָה בְּמַר נַפְשָׁהּ יִבְּבָה וְלָחֲשָׁה: "כָּאן תֵּשֵׁב, יַלְדִּי הָרַךְ זְכֹר דְּבָרַי וְאַל תִּשְׁכַּח: שָׁם אוֹרֶבֶת סַכָּנָה פֹּה תִּמְצָא מָקוֹם מֻצְנָע. תְּשַׂחֵק עִם בְּנֵי גִּילְךָ בְּצִנְעָה וּבִמְנוּחָה. יִידִישׁ אַל תַּפְלִיט, יַלְדִּי כִּי אֵינְךָ כְּבָר יְהוּדִי." הִתְחַנֵּן הַבֵּן וְשָׂח: "אִמָּא, אֶשָּׁאֵר עִמָּךְ! אַל נָא תַּשְׁאִירִינִי פֹּה!" וּבִבְכִי רָעַד גּוּפוֹ. לְיַלְדָּהּ הָרֵי זָהָב הִיא הִבְטִיחָה, אַךְ לַשָּׁוְא "לֹא וָלֹא", הָיָה אוֹמֵר, "לְבַדִּי לֹא אֶשָּׁאֵר." קֹר בַּחוּץ, רוּחוֹת סַגְרִיר קוֹל נִשְׁמָע – "אוֹי, בֵּן יַקִּיר! הִשְׁאַרְתִּיךָ פֹּה הֶפְקֵר לֹא הָיָה מוֹצָא אַחֵר." עִם עַצְמָהּ תָּשׂוּחַ אֵם וּבַחוּץ הַקֹּר זוֹעֵם נֶפֶשׁ רוּחַ עַקְשָׁנִית "חוּס נָא, אֵל, עַל מַר בִּטְנִי!" זָר הַבַּיִת, הַיִּשּׁוּב בְּנָהּ עָזוּב שָׁם וְגַלְמוּד לֹא יִדְרֹשׁ דָּבָר, יִשְׁתֹּק זָר הַבְּכִי לוֹ וְהַצְּחוֹק. מוּזָרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם מוּזָרָה לוֹ גַּם שְׂפָתָם שְׁמוֹ "וָאסִיל" מָאוּס כָּל-כָּךְ הִתְחַנֵּן לִבּוֹ הָרַךְ. אַךְ לֵב אֵם רַחוּם מְאֹד אַף לְרֶגַע לֹא יִשְׁקֹט רַק עַל יוֹסֶל הֶגְיוֹנָהּ מֵהַיּוֹם עָזְבָה אֶת בְּנָהּ. כְּמוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁעָזְבָה אֶת מֹשֶׁה בְּתוֹךְ תֵּבָה, כָּךְ הִפְקִירָה בְּנָהּ הָרַךְ נֶעֱזָב גַּלְמוּד, נִדָּח.מחלון של בית קט העומד לו מן הצד בתוך כפר קטן בליטא ילדים קטנים יביטו. לילדים ראשי פשתים לילדות צמות, ולאחד שבתוכם זוג עיניים כפחם. זוג עיניו מה רב חינן חוטם יש לו – זיז קטן שפתותיו תיטופנה מור שערו תלתל שחור. מעוטף בליל דומם הביאתהו כאן האם התייפחה במר נפשה, ייבבה ולחשה: "כאן תשב, ילדי הרך, זכור דבריי ואל תשכח: שם אורבת סכנה, פה תמצא מקום מוצנע. תשחק עם בני גילך בצנעה ובמנוחה. יידיש אל תפליט, ילדי, כי אינך כבר יהודי." התחנן הבן ושח: "אמא, אשאר עמך! אל נא תשאיריני פה!" ובבכי רעד גופו. לילדה הרי זהב, היא הבטיחה, אך לשווא, "לא ולא", היה אומר, "לבדי לא אשאר." קור בחוץ, רוחות סגריר קול נשמע – "אוי, בן יקיר! השארתיך פה הפקר לא היה מוצא אחר." עם עצמה תשוח אם ובחוץ הקור זועם נפש רוח עקשנית "חוס נא, אל, על מר בטני!" זר הבית הישוב בנה עזוב שם וגלמוד לא ידרוש דבר, ישתוק זר הבכי לו והצחוק. מוזרים לו בני אדם מוזרה לו גם שפתם שמו "ואסיל" מאוס כל-כך, התחנן לבו הרך. אך לב אם רחום מאוד אף לרגע לא ישקוט רק על יוסל הגיונה מהיום עזבה את בנה. כמו יוכבד שעזבה את משה בתוך תיבה כך הפקירה בנה הרך נעזב גלמוד נידח.