כל אחד

אַל נָא תֹּאמַר: רְאוּ, אָדָם צוֹעֵד זָקוּף, בָּטוּחַ יָנוּד שָׂמֵחַ בַּמִּשְׁעוֹל. אֶת נֵטֶל יְגוֹנָיו נָשָׂא הַרְחֵק הַרְחֵק הָרוּחַ - וְלֹא נוֹתַר מִן הָאֶתְמוֹל. אַל נָא תֹּאמַר, כִּי אָנֹכִי הֵיטֵב הֵיטֵב יוֹדֵעַ: שֶׁאֵין מָנוֹס מִן הֶעָבָר וְכָל אֶחָד אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ מֵנִיס אֶל חוֹף רוֹגֵעַ, בְּלַיְלָה אֵין-סוֹפִי וָקַר. כָּל אֶחָד מִמַּשֶּׁהוּ בּוֹרֵחַ, נָס בַּסֵּתֶר אֶל הַשַּׁחַר, אֶל הָאוֹר. לִכְאוֹרָה בַּשְּׁבִיל צוֹעֵד שָׂמֵחַ, אַךְ בְּתוֹךְ חַדְרֵי לִבּוֹ לָעַד יִזְכֹּר: יוֹם אָבִיב אֲשֶׁר דָּעַךְ, צְרוֹר תִּקְווֹת אֲשֶׁר נָבַל, קֶבֶר - בּוֹר בּוֹדֵד, נִשְׁכָּח, וְהָרֵע בּוֹ מוּטָל, וּבְלֵב כָּל אִישׁ יִשְׁכֹּן סוֹד עָצוּב, עָצוּב כָּל כָּךְ, הֵד שֶׁל קְרָב לֹא אַחֲרוֹן, יַעֲלֶה שׁוּב, יִתְלַקַח. אַךְ אֵין לִתְהוֹת וְאֵין לִשְׁאֹל לְאָן הָאִישׁ בּוֹרֵחַ וְאֶת שָׂדֵהוּ לֹא יַחֲרֹשׁ. הָלֹךְ יֵלֵךְ לוֹ בְּדַרְכּוֹ, שׁוֹתֵק כְּמוֹ יָרֵחַ, וְאֶת גַּנּוֹ לָעַד יִטֹּשׁ. צָמֵא כְּמוֹ מִדְבָּר יָנוּד הָאִישׁ, יִרְצֶה לִשְׁכֹּחַ, לָנוּס מִצִּפֳּרְנֵי הַסּוֹד. אֲבָל סוֹדוֹ כְּמוֹ דַּרְדָּר עוֹלֶה, מוֹסִיף לִפְרֹחַ, וְגַם הָאִישׁ יוֹסִיף לִנְדֹּד. כָּל אֶחָד מִמַּשֶּׁהוּ בּוֹרֵחַ...אל נא תאמר: ראו, אדם צועד זקוף, בטוח ינוד שמח במשעול. את נטל יגוניו נשא הרחק הרחק הרוח - ולא נותר מן האתמול. אל נא תאמר, כי אנוכי היטב היטב יודע: שאין מנוס מן העבר וכל אחד אך את נפשו מניס אל חוף רוגע, בלילה אין-סופי וקר. כל אחד ממשהו בורח, נס בסתר אל השחר, אל האור. לכאורה בשביל צועד שמח, אך בתוך חדרי ליבו לעד יזכור: יום אביב אשר דעך, צרור תקוות אשר נבל, קבר - בור בודד, נשכח, והרע בו מוטל, ובלב כל איש ישכון סוד עצוב, עצוב כל כך, הד של קרב לא אחרון, יעלה שוב, יתלקח. אך אין לתהות ואין לשאול לאן האיש בורח ואת שדהו לא יחרוש. הלוך ילך לו בדרכו, שותק כמו ירח, ואת גנו לעד יטוש. צמא כמו מדבר ינוד האיש, ירצה לשכוח, לנוס מציפרני הסוד. אבל סודו כמו דרדר עולה, מוסיף לפרוח, וגם האיש יוסיף לנדוד. כל אחד ממשהו בורח...

מקור: "מחברות מאיר נוי לשירים בעברית", עמוד 218 בהד' [סדרת מחברות עם תווים] 1

מקור: "מחברות מאיר נוי לשירים בעברית", עמוד 219 בהד' [סדרת מחברות עם תווים] 1