אִם בַּכְּפָרִים עוֹד נַעֲבֹרָה וְנָשׁוּטָה, וּתְחַיֵּכְנָה עֲלָמוֹת בַּמִּשְׁעוֹלִים – עוֹד נִזָּכֵר בָּךְ, נִזָּכֵר בָּךְ, רוּתִי, רוּתָה, וּבִצְחוֹקֵךְ אֲשֶׁר צִלְצֵל כְּעִנְבָּלִים. בְּכָל מָקוֹם וַדַּאי קַיֶּמֶת אֵיזוֹ רוּתִי, שְׁחַרְחֹרֶת, עַרְמוֹנִית אוֹ בְּהִירָה, אַךְ אֵין כְּרוּתִי זוֹ שֶׁלָּנוּ, אֵין כְּרוּתִי, כִּבְרַק עֵינֶיהָ וְנִיחוֹחַ שְׂעָרָהּ. רוּתִי רוּתִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַבַּחוּרִים צוֹפִים אֶל פֶּתַח אָהֳלֵךְ רוּתִי רוּתִי אַחֲרַיִךְ בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי שָׁמָּה נֵלֵךְ כּוֹס נָרִימָה לְחַיַּיִךְ! בִּלְבָבוֹת זכרך חָרוּט אֵיךְ גֻּמּוֹת שְׁתֵּי לְחָיַיִךְ אֵיךְ נִשְׁכָּחָה רוּתִי, רוּתִי, רוּת. עֵת בַּשְּׁבִילִים אֲשֶׁר הָיוּ חוֹמְקִים לַנַּחַל הָיְתָה עוֹבֶרֶת הִיא יָפָה וְיַחְפָנִית הַבַּחוּרִים הָיוּ לוֹחֲשִׁים אָז אֵיךְ נִשְׁכָּחָה אֶת צַמָּתֵךְ הָעֲבוֹתָה וְחִנָּנִית?.. עֵת לַמְּחוֹלוֹת בְּכָל הִלּוּלָא רוּת הוֹפִיעָה – הָיוּ עָטִים אֵלֶיהָ חִישׁ הַכֹּל, הַכֹּל: אִתִּי בְּ"פּוֹלְקָה", רוּת! אִתִּי בְּצֶ'רְקֶסִיָּה! וַהֲמוּמִים הָיִינוּ, רֵעַ, בַּמָּחוֹל. רוּתִי, רוּתִי... וּבִכְפָרֵנוּ אָז עָבַר נוֹדֵד בַּדֶּרֶךְ וּבַגְּרָנוֹת זִמֵּר עַל יָם וּסְעָרָה. נוּגָה נוּגָה יָשְׁבָה אָז רוּתִי כָּל הָעֶרֶב, וְכָךְ, וְכָךְ, רֵעַי, לָנֶצַח נִשְׁאֲרָה. וְאֶל הָאֹפֶק הִיא הָיְתָה נוֹשֵׂאת עֵינַיִם, וְאֶל עֲנַן אָבָק שֶׁבַּדְּרָכִים... וְהַצַּמּוֹת בִּבְדִידוּתָן נוֹתְרוּ בֵּינְתַיִם, נָבְלוּ, יָבְשׁוּ, בָּאֲגַרְטָל כָּל הַפְּרָחִים. רוּתִי רוּתִי...אם בכפרים עוד נעבורה ונשוטה ותחײכנה עלמות במשעולים עוד ניזכר בך, ניזכר בך, רותי רותה ובצחוקך אשר צלצל כענבלים בכל מקום ודאי קײמת איזו רותי שחרחורת, ערמונית, או בהירה אך אין כרותי זו שלנו, אין כרותי כברק עיניה וניחוח שערה רותי רותי שאי עינײך הבחורים צופים אל פתח אוהלך רותי רותי אחרײך באשר תלכי שמה נלך כס נרימה לחײך בלבבות זכרך חרוט איך גומות שתי לחײך איך נשכחה רותי רותי רות עת בשבילים אשר היו חומקים לנחל הײתה עוברת היא יפה ויחפנית הבחורים היו לוחשים אז איך נשכחה את צמתך העבותה וחיננית עת למחולות בכל הילולה רות הופיעה היו עטים אליה חיש הכל הכל איתי ב"פולקה", רות! איתי בצ'רקסיה! והמומים הײנו, רע, במחול רותי רותי... ובכפרנו אז עבר נודד בדרך ובברכות זימר על ים וסערה נוגה נוגה ישבה אז רותי כל הערב וכך, וכך, רעײ, לנצח נשארה ואל האופק היא הײתה נושאת עינײם ואל ענן אבק שבדרכים והצמות בבדידותן נותרו בינתײם נבלו, יבשו, באגרטל כל הפרחים רותי רותי...