רותי

אִם בַּכְּפָרִים עוֹד נַעֲבֹרָה וְנָשׁוּטָה, וּתְחַיֵּכְנָה עֲלָמוֹת בַּמִּשְׁעוֹלִים – עוֹד נִזָּכֵר בָּךְ, נִזָּכֵר בָּךְ, רוּתִי, רוּתָה, וּבִצְחוֹקֵךְ אֲשֶׁר צִלְצֵל כְּעִנְבָּלִים. בְּכָל מָקוֹם וַדַּאי קַיֶּמֶת אֵיזוֹ רוּתִי, שְׁחַרְחֹרֶת, עַרְמוֹנִית אוֹ בְּהִירָה, אַךְ אֵין כְּרוּתִי זוֹ שֶׁלָּנוּ, אֵין כְּרוּתִי, כִּבְרַק עֵינֶיהָ וְנִיחוֹחַ שְׂעָרָהּ. רוּתִי רוּתִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַבַּחוּרִים צוֹפִים אֶל פֶּתַח אָהֳלֵךְ רוּתִי רוּתִי אַחֲרַיִךְ בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי שָׁמָּה נֵלֵךְ כּוֹס נָרִימָה לְחַיַּיִךְ! בִּלְבָבוֹת זכרך חָרוּט אֵיךְ גֻּמּוֹת שְׁתֵּי לְחָיַיִךְ אֵיךְ נִשְׁכָּחָה רוּתִי, רוּתִי, רוּת. עֵת בַּשְּׁבִילִים אֲשֶׁר הָיוּ חוֹמְקִים לַנַּחַל הָיְתָה עוֹבֶרֶת הִיא יָפָה וְיַחְפָנִית הַבַּחוּרִים הָיוּ לוֹחֲשִׁים אָז אֵיךְ נִשְׁכָּחָה אֶת צַמָּתֵךְ הָעֲבוֹתָה וְחִנָּנִית?.. עֵת לַמְּחוֹלוֹת בְּכָל הִלּוּלָא רוּת הוֹפִיעָה – הָיוּ עָטִים אֵלֶיהָ חִישׁ הַכֹּל, הַכֹּל: אִתִּי בְּ"פּוֹלְקָה", רוּת! אִתִּי בְּצֶ'רְקֶסִיָּה! וַהֲמוּמִים הָיִינוּ, רֵעַ, בַּמָּחוֹל. רוּתִי, רוּתִי... וּבִכְפָרֵנוּ אָז עָבַר נוֹדֵד בַּדֶּרֶךְ וּבַגְּרָנוֹת זִמֵּר עַל יָם וּסְעָרָה. נוּגָה נוּגָה יָשְׁבָה אָז רוּתִי כָּל הָעֶרֶב, וְכָךְ, וְכָךְ, רֵעַי, לָנֶצַח נִשְׁאֲרָה. וְאֶל הָאֹפֶק הִיא הָיְתָה נוֹשֵׂאת עֵינַיִם, וְאֶל עֲנַן אָבָק שֶׁבַּדְּרָכִים... וְהַצַּמּוֹת בִּבְדִידוּתָן נוֹתְרוּ בֵּינְתַיִם, נָבְלוּ, יָבְשׁוּ, בָּאֲגַרְטָל כָּל הַפְּרָחִים. רוּתִי רוּתִי...אם בכפרים עוד נעבורה ונשוטה ותחייכנה עלמות במשעולים עוד ניזכר בך, ניזכר בך, רותי רותה ובצחוקך אשר צלצל כענבלים בכל מקום ודאי קיימת איזו רותי שחרחורת, ערמונית, או בהירה אך אין כרותי זו שלנו, אין כרותי כברק עיניה וניחוח שערה רותי רותי שאי עינייך הבחורים צופים אל פתח אוהלך רותי רותי אחרייך באשר תלכי שמה נלך כס נרימה לחייך בלבבות זכרך חרוט איך גומות שתי לחייך איך נשכחה רותי רותי רות עת בשבילים אשר היו חומקים לנחל הייתה עוברת היא יפה ויחפנית הבחורים היו לוחשים אז איך נשכחה את צמתך העבותה וחיננית עת למחולות בכל הילולה רות הופיעה היו עטים אליה חיש הכל הכל איתי ב"פולקה", רות! איתי בצ'רקסיה! והמומים היינו, רע, במחול רותי רותי... ובכפרנו אז עבר נודד בדרך ובברכות זימר על ים וסערה נוגה נוגה ישבה אז רותי כל הערב וכך, וכך, רעיי, לנצח נשארה ואל האופק היא הייתה נושאת עיניים ואל ענן אבק שבדרכים והצמות בבדידותן נותרו בינתיים נבלו, יבשו, באגרטל כל הפרחים רותי רותי...