שיר מחנות הריכוז

עֲגוּמָה הַבִּצָּה אֵין סוֹף לָהּ, כָּאן סָגְרָה מַעֲבָרִים. בִּשְׁמָמָה זוֹ לֹא דָּרְכָה עוֹד, רֶגֶל אִישׁ מֵעוֹלָמִים. הוֹי קַרְקַע הַכְּפוֹר! בַּגֶּשֶׁם וּבַקֹּר, חֲפֹר! חֲפֹר! זְקִיפִים לוֹטְשִׁים עֵינַיִם, אֵין מִכַּדּוּרָם מִפְלָט. אַל-תִּשָּׂא לִבְּךָ לַחֹפֶשׁ, כָּל בּוֹרֵחַ מוֹת יוּמַת. הוֹי קַרְקַע... בְּעָמָל בְּלִי קֵץ, בְּלִי שַׁחַר כָּךְ חוֹלְפִים יָמִים, שָׁנִים. אֶת אִשְׁתִּי, אֶת בְּנִי, אֲבוֹי לִי לֹא אֶרְאֶה לְעוֹלָמִים. הוֹי קַרְקַע... אַךְ יוֹם יָבוֹא וְתַם הַחֹרֶף וְזָרְחוּ אָבִיב וּפְדוּת עוֹד נֵצֵא מִגֵּיא-צַלְמָוֶת עוֹד נִזְכֶּה לְיוֹם חֵרוּת. מִכֶּלֶא וּמִבּוֹר יָצוֹא נֵצֵא לָאוֹר לַדְּרוֹר! לַדְּרוֹר! עגומה הביצה אין סוף לה, כאן סגרה מעברים. בשממה זו לא דרכה עוד, רגל איש מעולמים. הוי קרקע הכפור! בגשם ובקור, חפור! חפור! זקיפים לוטשים עיניים, אין מכדורם מפלט. אל-תישא לבך לחופש, כל בורח מות יומת. הוי קרקע... בעמל בלי קץ, בלי שחר כך חולפים ימים, שנים. את אשתי, את בני, אבוי לי לא אראה לעולמים. הוי קרקע... אך יום יבוא ותם החורף וזרחו אביב ופדות עוד נצא מגיא-צלמוות עוד נזכה ליום חרות. מכלא ומבור יצוא נצא לאור לדרור! לדרור!