במחרשתי ♫

א.
בְּמַחֲרַשְׁתִּי
כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי,
אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים
וְלֹא אֶחְסַר מָה, בָּהּ.

וּבְקוּמִי מִשְּׁנָתִי
לֹא תָבֹא דַאֲגָתִי
לְבַקֵּשׁ אֶת מִחְיָתִי
עַל צָרְכֵי יוֹם הַבָּא.

לַחֹרֶף מוּכָן כְּבָר
הָאֹסֶם מָלֵא בָר,
קָצְרוּ יָדַי וְלֹא זָר
פֹּה עַל אֶרֶץ רַבָּה,

ב.
בָּעֹשֶׁר
מִי יִחְיֶה בְיֹשֶׁר
חַיֵּי שַׁלְוַת הַשְׁקֵט
כָּמֹנִי – הָאִכָּר?

בְּתֵת יָהּ גִּשְׁמֵי בְרָכָה,
מָלֵאתִי הַצְלָחָה
אֲלֻמּוֹתַי אוֹלִיכָה
לְהַחֲיוֹת עוֹלָם בַּבָּר.

כַּסּוֹחֵר כֶּחָרָשׁ,
כַּמַּלָּח, כַּפָּרָשׁ,
יַחַד עָשִׁיר וָרָשׁ
וְכַסְפִּי נָקִי וְיָשָׁר.

ג.
עַל הָרוֹכֵל
לְהַאֲמִין לְכָל נוֹכֵל,
לְהִתְחָרוֹת, לְהִשְׂתַּכֵּר
כִּי אִם עַל לֶחֶם צַר.

מִתַּשְׁלוּמֵי פֵרָעוֹן
הוּא מֻכֶּה בְשִׁגָּעוֹן
וְסוֹפוֹ עוֹד לְדֵרָאוֹן
כִּי יֹאכַל גַּם חֵיל זָר.

אֲנִי רָחוֹק מִקְּרוֹבוֹת
מֵעֲרֹךְ סִפְרֵי-חוֹבוֹת,
מִתַּשְׁלוּמֵי טוֹבוֹת –
הֲלֹא יָדַי עוֹשׂוֹת בָּר.

ד.
בַּעַל מַרְזֵחַ
יִשָּׂא מִכָּל קֵרֵחַ,
מִכָּל שׁוֹתֶה שִׁכּוֹר
כַּעַס וּמַכְאוֹבִים.

וְאַחַר תַּשְׁלוּמֵי מַס
וּלְשַׂר הַמַּשְׁקִים פְּרָס
לוּ רַק גֵּרָה אַחַת
תִּשָּׁאֵר מֵהַסּוֹבְאִים.

אֲנִי מִכָּל זֶה חָפְשִׁי,
מַס לֹא תֵדַע נַפְשִׁי,
קִמְחִי, צַמְרִי, דִּבְשִׁי –
לִי הֵם כָּל הַטּוֹבִים.

ה.
לְמַזָּלִי,
אִם עוֹד יֶלֶד בָּא לִי
יִרְוַח לִי עוֹד יוֹתֵר
וְאֶקְנֶה עוֹד נַחֲלָה.

בָּעִיר כִּי יִרְבּוּ בָנִים
הֵם לְהוֹרָם כַּאֲבָנִים,
וְכִי יִגְדְּלוּ בַשָּׁנִים
יוֹסִיפוּ לוֹ מַחֲלָה.–

אַךְ לִי הֵם נוֹלָדִים
לַעֲבֹד כַּעֲבָדִים,
וְכָל אַחַד הַיְּלָדִים
לְרַוְחָתִי בָּא, אַךְ לָהּ.

ו.
מִמּוֹתָרוֹת
אֵין לִי כָל צָרוֹת
כִּלְשֹׁכְנֵי עִיר וָעִיר
בְּעֵמֶק הַבָּכָא.

שְׂמִיכָתִי זֹאת הַבִּיטָה
תִּצְלַח לִי לִשְׁמִטָּה
וּלְפִי זֹאת הַשִּׁטָּה
תְּחִי כָּל הַמִּשְׁפָּחָה.

הַתַּרְנְגוֹל מְקִימִי
שֶׁמֶשׁ מוֹרֵה יוֹמִי,
וְהַמַּגָּל מְרִימִי
עַל בָּמֳתֵי הַצְלָחָה.

ז.
רַעֲיָתִי
עוֹמֶדֶת לְעֶזְרָתִי
בְּלִי שְׁפָחוֹת זוֹלֵלוֹת
הִיא גְבֶרֶת מְאֹד נַעֲלָה!

לֹא תִּתְאַו לִרְדִידִים,
לִצְעָדוֹת* וְלִצְמִידִים,
לָשׂוּחַ עִם יְדִידִים.–
בֶּטַח בָּהּ לֵב בַּעֲלָהּ!

בְּבֵיתִי מִתְעַסֶּקֶת,
לְבָנַי הִיא מֵינֶקֶת,
וְהִיא בְּרִיאָה מוּצֶקֶת
וְרַק שִׂמְחָה וְצַהֲלָה!

ח.
אֶת בִּתִּי
הֵן טוֹב לִי תִּתִּי,
לְאִישׁ עוֹבֵד יָשָׁר
בְּלִי מֹהַר וְנָדָן.

בָּעִיר, רְאוּ, הַכַּלּוֹת:
כָּל הוֹן הוֹרָן מְבַלּוֹת
וּמִבַּיִת שׁוֹאֲלוֹת
כָּל-אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדָן.

לִבְנוֹתַי אֶמְצָא חִישׁ
בִּמְקוֹם מוֹשָׁבִי אִישׁ
וְנָדָן עֵז עִם תַּיִשׁ,–
אֹשֶׁר נִצְחִי בַעֲדָן!

ט.
וְעַל כָּכָה
יְהִי זִכְרָם לִבְרָכָה –
כָּל-הַשָּׁבִים לְצִיּוֹן
וַהֲרִיסוֹתֶיהָ בּוֹנִים,

גַּם בְּרָכָה, אֱלֹהֵינוּ
אֶת תּוֹמְכֵי פֹעֲלֵנוּ
וְעוֹזְרֵי מוֹשְׁבוֹתֵינוּ
"זְרֻבָּבֶלִים הָאַחֲרוֹנִים"!

וְכַאֲשֶׁר הַמּוֹשָׁבוֹת
תַּעֲלֶינֶה לִרְבָבוֹת,
יַכִּירוּ הַלְבָבוֹת
אֶת אֵלֶּה הַגְּאוֹנִים.

די סאָכע

אין סאָכע
ליגט די מזל־ברכה,
דער װאַרער גליק פֿון לעבן,
קיין זאַך מיר ניט פֿעלט!
עס קומט דער פֿרימאָרגן,
איך דאַרף ניט לײַען, באָרגן,
דער מוח דאַרף ניט זאָרגן
אויף טאָג־הוצאָות, געלט.
ס'איז אָנגעגרייט אויף װינטער
אַ זאַסיק אַ געזונטער,
איז זיי, איך שנײַד גאַנץ מונטער —
פֿרײַ אין גאָטעס װעלט…

פֿון רײַכן
װער קען זיך צו מיר גלײַכן?
װער לעבט רויִק, גליקלעך
װי איך, פּויער אין פֿעלד?
גיט נאָר גאָט דעם רעגן,
פֿיל איך גליק און זעגן,
איך פֿיר שוין סנאָפּעס־װעגן,
חיונה פֿאַר דער װעלט.
איך טו לײַט ערנערן,
מאַרקלײַט און שפּײַכלערן,
שיפֿערס, קאָמיסיאָנערן —
און כּשר איז מײַן געלט…

[…]

בענטשן
זאָל נאָר גאָט די מענטשן,
װעלכע שטיצן ציון,
צוריק דאָס לאַנד באַנײַט!
בענטש נאָר, גאָט, די ריצער,
די קאָלאָניען־באַשיצער,
די אַרבעטער־שטיצער —
די זרבבֿלס פֿון דער צײַט.
װען פֿון די קאָלאָניען
װעט װערן מיליאָנען,
װעט ציון ערשט דערמאָנען
אָט דיזע גרויסע לײַט!

בַּמָּה חָרַשְׁתִּי
כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי