משאת נפשי (לחן היימן כהן)

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה עַד לִקְצוֹת שָׁמַיִם זִיו חַכְלִילִי הֻצַּק שָׁמָּה תַּאֲוָה לָעֵינַיִם. סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר, עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן בָּדָד, דּוּמָם יוֹשֵׁב לוֹ הַמְּשׁוֹרֵר. מַה נָּעַמְתָּ, תּוֹר הָאָבִיב! הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ? תִּקְווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָּבֹאנָה יוֹם אֶל יוֹם יַבִּיעַ. רוּחַ נוֹאָשׁ יָשׁוּב יֶחִי יַחְשֹׁב רֹב מַחְשָׁבוֹת יִשְׁכַּח מֹרֶךְ, רִפְיוֹן גֵּווֹ יִשְׁאַף אַךְ נִשְׂגָּבוֹת.שמש אביב נטה ימה עד לקצות שמיים זיו חכלילי הוצק שמה תאווה לעיניים סביב תשלוט שלוות השקט עלה בל יתעורר על ראש גבנון בדד דומם יושב לו המשורר מה נעמת תור האביב הודך מי ישמיע תקוות אנוש כי תבואנה יום אל יום יביע רוח נואש ישוב יחי יחשוב רוב מחשבות ישכח מורך רפיון גוו ישאף אך נשגבות