אל הציפור (לחן גדליה רבינוביץ)

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת, מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי – אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה, בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי. זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת; הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן, מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים? הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים? הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שׂוֹטְנַי, מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים? זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ, הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים. הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים? הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן, אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים? וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה – הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם? הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים, הַלְּבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם? הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת? הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי? אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי. וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה – הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? – מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר! כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים – וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי, שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות החום אל-חלוני – אל קולך כי ערב מה-נפשי כלתה, בחורף בעזבך מעוני. זמרי, ספרי, ציפורי היקרה, מארץ מרחקים נפלאות, הגם שם בארץ החמה, היפה, תרבינה הרעות, התלאות; התשאי לי שלום מאחי בציון, מאחי הרחוקים הקרובים? הוי מאושרים! הידעו ידוע כי אסבול, הוי אסבול מכאובים? הידעו ידוע מה רבו פה שוטני, מה רבים, הוי רבים לי קמים? זמרי, ציפורי, נפלאות מארץ, האביב בה ינוה עולמים. התשאי לי שלום מיזמרת הארץ, מעמק, מיגיא, מרואש הרים? הריחם, הניחם אלוה את-ציון, אים עודה עזובה לקברים? ועמק השרון וגבעת הלבונה – היתנו את-מורם, את-נרדם? ההקיץ משנתו השב ביערים, הלבנון הישן, הנרדם? הירד כפנינים הטל על הר חרמון, אים ירד וייפול כדמעות? ומה-שלום הירדן ומימיו הבהירים? ושלום כל-ההרים, הגבעות? האים-עוד לוא-נבלו הפרחים שתלתי כאשר נבלתי אנוכי? אזכרה ימים כמוהם פרחתי, אך עתה זקנתי, סר כוחי. ואחי העובדים, הזורעים בדמעה – הקצרו ברינה העומר? – מי ייתן-לי אבר ועפתי אל-ארץ בה ינץ השקד, התומר! כבר כלו הדמעות, כבר כלו הקיצים – ולוא הקיץ הקץ על-יגוני, שלום רב שובך, ציפורי היקרה, צהלי-נא קולך ורוני!