לחופש

אֵין כֹּחַ לִסְבֹּל עוֹד, לָשֵׂאת אֶת הָעֹל, הַחֶרְפָּה וִיסּוּרֵי הַנֶּפֶשׁ לִבָּתִי הַדְּווּיָה שׁוֹאֶגֶת בְּקוֹל: לַחֹפֶשׁ, לַחֹפֶשׁ, לַחֹפֶשׁ. כְּאָסִיר הַסָּגוּר בְּכִלְאוֹ הַצַּר בִּנְחֻשְׁתָּיו, בְּאֵימַת הַסּוֹהַר, כֵּן אֶכְמַהּ לִגְאֻלָּה מֵחֹשְכִי הַמַּר: לַזֹּהַר, לַזֹּהַר, לַזֹּהַר! הוֹי, נוֹדֵד הַמְּעֻנֶּה וְנִרְדַּף כָּל הַיּוֹם בְּחֵמָה, בְּשִׂנְאָה יוֹקֶדֶת מַה חַמָּה, מַה קְדוֹשָׁה וִיקָרָה לַלְּאֹם מוֹלֶדֶת, מוֹלֶדֶת, מוֹלֶדֶת! הוֹי, מִי עוֹד בָּעוֹלָם יִדָּמֶּה אֵלָי בְּעָנְיִי, בְּשִׁבְרִי, בְּשֵׂאתִי. מַה נַפְשִּׁי תִּכְלֶּה לִקְרֹא: עוֹדִי חָי: בְּבֵיתִי! בְּבֵיתִי! בְּבֵיתִי!אין כוח לסבול עוד, לשאת את העול, החרפה ויסורי הנפש לבתי הדוויה שואגת בקול: לחופש, לחופש, לחופש. כאסיר הסגור בכלאו הצר בנחושתיו, באימת הסוהר, כן אכמה לגאולה מחושכי המר: לזוהר, לזוהר, לזוהר! הוי, נודד המעונה ונרדף כל היום בחימה, בשנאה יוקדת מה חמה, מה קדושה ויקרה ללאום מולדת, מולדת, מולדת! הוי, מי עוד בעולם ידמה אלי בעוניי, בשברי, בשאתי. מה נפשי תכליה לקרוא: עודי חי: בביתי! בביתי! בביתי!

מבוסס על: "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר", כתר, 1990, עמוד 43