בַּתְיָה שְׁטְרָאוּס

פסנתרנית ומוסיקאית, מקימת מקהלת משמרות.

בתיה שטראוס קווים לדמותה, מתוך כנס 100 שנות חינוך, מאת ד"ר עטרה איזקסון (ראש מסלול תעודת הוראה במוסיקה - ביה"ס לחינוך והמח' למוסיקה - אוניברסיטת בר אילן):

בתיה שטראוס (1924-1997), מאושיות החינוך המוסיקלי בארץ. היתה לי הזכות ללמוד ממנה ואיתה בשנות ה- 80 באקדמיה בירושלים ולבלות במחיצתה בשנות ה-90 כקולגה וחברה. מורה לחיים. הבית והבוסתן שלה ושל מרטין בפרדס חנה היה מקום מפגש לאמנים ויוצרים (עמוס קינן, נעמי שמר ועוד) וגם למורים שבדרך.

בתיה נולדה בגרמניה. בשנת 1930, עם עליית הנאצים, עלתה עם הוריה ואחִיהָ יצחק לפרדס חנה. את הקריירה המוסיקלית שלה החלה בגיל 16, כפסנתרנית. לאחר שלמדה בישראל עם טובי המורים – ביניהם פרנק פלג בת"א ופרידמן בירושלים, נסעה לפריז ב 1947 ולמדה שם 3 שנים ב Ecole Normale de Musique. בפריז עסקה לפרנסתה בין השאר בהוראת השפה העברית, וב- 1950 התלמיד מרטין שטראוס ביקש את ידה, הם נישאו, חזרו ארצה ובאותה שנה כבר נולדה בתם מיכל (שטראוס-תבורי). כעבור שנה נולד חגי, שהוא בעל צרכים מיוחדים.
כאשר שבה לישראל, החלה מיד ללמד מוסיקה בפרדס חנה ובקיבוצים עין שמר, משמרות ומענית. היא הקימה מקהלות ילדים ומבוגרים איכותיות שחלקן הוקלטו לקול ישראל. בין תלמידיה, מאיר אריאל ז"ל ושלום חנוך יבד"לא. בתיה פרסמה ספרים רבים וחוברות לימוד בהוצאת משרד החינוך. בשנות ה- 60 החלה להורות חינוך מוסיקלי במדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי – שם לימדה עד מותה. באמצע שנות ה -60 הייתה המדריכה המוזיקלית של רביעית "האחיות שמר" ששרו משירי חברתה הטובה נעמי שמר ז"ל. במשך מספר שנים, החל משנת 1979 ניהלה את המגמה לחינוך מוסיקלי באקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בי-ם ונשארה מרצה במוסד עד 1997. החל משנות ה-80, הנחתה מדי שנה מספר סדנאות בכל רחבי אירופה העוסקות ב"האזנה פעילה". היא לימדה במכון אורף בזלצבורג, בגרמניה, הולנד, שוויץ פורטוגל וספרד, ואף בארגנטינה. ב 23 בפברואר 1997, בתיה נהרגה בתאונת דרכים. על המצבה שעל קברה שבפרדס חנה כתוב "היא לימדה".

מאחר ולא היתה קיימת שיטה להאזנה חוייתית למוסיקה, פיתחה בתיה שיטה מיוחדת שנקראה עם השנים "האזנה פעילה" הנהוגה במכללות ובבתי ספר עד היום. היא בחרה קטעים מסגנונות המוסיקה השונים ומצאה בהם תכונה בולטת כמו: מנגינה המזמינה להצטרף, מקצב בולט, או תבנית הרמונית חוזרת על עצמה. היא בודדה את המרכיב העיקרי ביצירה לפני ההאזנה וגרמה לילדים להשתתף בזמן ההאזנה בתנועה, ציור, שירה, ליווי בכלי נקישה, או ריקוד, תוך כדי זיהוי המרכיב המוסיקלי.

בתיה האמינה שבשלבי למידה ראשונים אין לילדים הניסיון בהאזנה והרגישות הדרושה לגלות בעצמם את ההיגד המיוחד שבקטע מוסיקה מסוים. כמו כן אין ברשותם כלי ביטוי (אוצר מילים / קואורדינציה) כדי לבטא את אשר שומעים במוסיקה. בתיה היתה שייכת לסוג המורֶה בעל התפקיד הכפול – זה של מוסיקאי וזה של פדגוג. כמוסיקאי עליו להיות רגיש להיגד המיוחד, לתוכן ההבעתי של הקטע וכפדגוג הוא צריך לדעת איך להעביר אותו לתלמידיו. המורה חייב להכיר את תלמידיו, להעריך נכונה את תפיסתם וכישוריהם בנגינה ובתנועה ולהתאים להם דרכי השתתפות שיאפשרו גם להם להבחין באותו היגד שהוא עצמו גילה במוסיקה. המורה מכוון לאבחנה דקה, המורה מתווך תרבות.

בספרה מדריך לתזמורת שיצא בהוצאה שניה מחודשת בשנת 2009, היא חושפת את התלמידים למבחר יצירות לפי שיוך של גוון ועפ"י משפחות הכלים השונות בתזמורת הסימפונית. קשה לתאר את הדיוק והרגישות הרבה בבחירת היצירות ובדפי העבודה המצורפים שבעצם מאפשרים לתלמיד ניתוח מוזיקלי מעמיק עם ובלי פרטיטורה. בתיה לא איפשרה לתלמיד להישאר בתוך עצמו, היא חייבה אותו ליטול חלק במעשה המוזיקלי גם אם לא רצה; לראייה, שיטתה פועלת בהצלחה בבתי-ספר ומוסדות להכשרת מורים ברחבי הארץ עד היום.
בתיה היתה מודעת לכך שהתפיסה שלנו את המוסיקה היא כה מופשטת, רגשית ואישית שקשה לנו לתאר כיצד להנחיל אותה לאחרים. נוסף לכך, חסרה לנו היכולת להעריך ולמדוד את המִשקע שמשאירה ההאזנה למוסיקה ובסופו של תהליך – להצביע על הישגים הנראים לעין. על כן טבעי הדבר שמורים רבים יעדיפו להתרכז במטרות יותר מוגדרות ויותר ממשיות כמו בלימוד מרכיבי המוסיקה, צורות וכד', ואת היצירות עצמן ישמיעו לתלמידים כדוגמאות כדי להמחיש להם את הנלמד. בתיה לא סברה שמכל יצירה צריך ללמוד משהו, והדגישה שלימוד האלמנטים המרכיבים את המוסיקה הוא רק אמצעי שצריך להוביל למטרה, והמטרה היא הכרת היצירה עצמה. המתודות ועקרונות תפיסתה החינוכית והמוסיקלית שוות לכל נפש וגורמות לתלמידים עניין, פיתוח קוגניטיבי ורגשי.

(נמסר באדיבות ד"ר עטרה איזקסון)

קראו על בתיה שטראוס גם באתר האינטרנט של מכללת לוינסקי.