רבקה לבנה

בריאיון ליעקב מזור בתאריך 19.5.1992 סיפרה רבקה לבנה כי חיברה שירים רבים כחומר עזר לשיעורים שלימדה, אך זמן קצר לפני אותו תאריך זרקה את התווים שרשמה לרובם, והשאירה רק שלושה לחנים שלה בלבד, מהם שניים גם לתמלילים שלה.קורות חייה של רבקה לבנה כפי שנכתבו בספר זיכרון פנימי של משפחתה (תודה למשה צפרירי חתנה על מסירת החומר):

רבקה נולדה ב 1910 בפריז, צרפת, לצפורה ויוסף זילברמן – כספי, הוריה, שהיו ילידי צפת, נקלעו למצב כלכלי קשה, עקב מחלת האב. לכן, הומלץ לאם שתיסע דרך קהיר, לפריז כדי ללמוד מיילדות, ובכך, עם רכישת המקצוע, תוכל לעזור בפרנסת המשפחה.
בפריז הרתה צפורה זילברמן ורבקה נולדה. שנתיים חיו בפריז. כשהחליטו לחזור לארץ-ישראל, המשפחה הקטנה נדדה והגיעה לתורכיה. באותו זמן פרצה מלחמת העולם הראשונה. המשפחה נשארה בקונסטנטינופול (איסטנבול) עש תום המלחמה, ורבקה למדה בבית ספר יהודי לבנות, ששפת ההוראה בו הייתה גרמנית.
ב1919 חזרו, רבקה והוריה, ארצה וקבעו את משכנם בנווה-צדק, בפאתי תל אביב, ושאביה היה בין מיסדי השכונה. הם רכשו חדר אחד, חצו אותו לשניים במחיצת בד, כשחלקו האחד של החדר שימש אותם כחנות ממתקים ומכשירי כתיבה וחלקו השני כמקום מגורים. כשהיתה רבקה בת 15 נפטר אביה.
רבקה למדה בנוה-צדק בבית ספר לבנות ובסמינר למורים. כשהוכשרה להוראה, התחילה לנדוד בארץ כשאימה, האלמנה, מלווה אותה בכל נדודיה. תחילת עבודתה בהוראה הייתה בכפר יחזקאל. משם עברה לכפר ויתקין, והייתה המורה הראשונה של ילדי הכפר. עם השנים היא לימדה בתל עדשים, עפולה וגניגר. באותן השנים היא נישאה לחיים עירוני, ילדה את פועה והתאלמנה בתקופת המאורעות (1936 – 1939) כשהיא בת 27 ופועה בת פחות משנה.
ב 1944 הגיעה עם אימה ופועה לקבוץ יגור והכירה את יצחק מרקוביץ'. הם נישאו (1945) והיא הייתה לאם לאברהם בנו של יצחק ויצחק היה לאב לפועה. שם נולדה חנה. מאז חייהם היו שלובים זה בזה:
ביחד עם קום המדינה החליפו את שם משפחתם ל'ליבנה'.
ביחד עברו לעין-כרם (1949) שם רבקה ויצחק לימדו את ילדי עליית הנוער.
ביחד עברו לקריית-היובל (1953) ולימדו בבית ספר 'גאולים'.
ביחד נסעו בשליחות לברזיל (1958) כדי להורות עברית בבתי ספר יהודיים.
ביחד שבו ארצה והמשיכו את עבודתם החינוכית: יצחק בניהול בית ספר ורבקה בהנחיית מורים.
ביחד, לאחר מלחמת ששת הימים, עזבו את ירושלים ועברות לכפר-סבא. יצחק לימד בבית ספר 'סאלד' ורבקה הכינה תוכניות לימודים מטעם משרד החינוך, להוראת המולדת ולימדה בסמינר בית ברל.
ביחד הם עברו לקבוצת גבע (1980) ,להיות קרובים אל פועה. גם שם, בהיותם כבר בגמלאות, המשיכו בעשייה. יצחק עבד בדואר של גבע, ורבקה המשיכה להורות, להדריך ולהנחות מורים במדרשות הפדגוגיות.
באלול תש"ן, 1990, לאחר 45 שנות 'ביחד', נפטר יצחק. לאחר מותו של יצחק חזרה רבקה לכפר-סבא והתגוררת בבית-האבות 'המבריא'. עש גיל 91 הייתה פעילה מאוד בכל הקשור בחיי התרבות של המקום. הוציאה עיתון, השתתפה בחוג דרמטי ובמפגשי שירה, פתרה תשבצים, קראה עיתונים ונפגשה כמו תמיד, עם משפחתה ועם רבים מידידיה ומתלמידיה.
לאחר ששכלה את בתה פועה, בשנת 2001, לקתה באירוע מוחי, ובשנתיים וחצי האחרונות הייתה מוגבלת מאוד, עד לפטירתה במוצאי יום הכיפורים תשס"ד.
בת 93 במותה.
רבקה ליבנה הייתה כאבן שואבת לכל מי שיכירה: כאם וסבתא לבניה, לנכדיה ולנינה. לדורות של תלמידים, איתם קשרה קשרי איכות, ולכל הסובבים אותה – נתנה מעצמה. היא תיזכר, בעיקר, כמי שהנחילה הרבה אהבה: אהבה לעם, אהבה למולדת, אהבה לשפה העברית, אהבה לבעלי-חיים, וביחוד אהבה, כבוד ואמון לאדם, באשר הוא אדם.

תלמידה, נחמן רז [זמרדע שהוקלט בידי זֶמֶרֶשֶׁת], ספד לה במלאת 30 יום לפטירתה (מתוך "הדף השבועי" של קבוצת גבע, 14.11.2003):

מחנכת לכל החיים
במלאת 30 לפטירתה של רבקה לבנה ז"ל.
הדבר החשוב ביותר למי שהחינוך הוא מקצועו ויעודו הוא שמשהו ממעשיו ייקלט ויופנם בלב מי שמתחנך על ידו.
לא למחנכים רבים שיחק המזל (או הגורל) והם אכן זכו למין השארות כה עמוקה וכה משמעותית בזיכרונם וברוחם של חניכים. לרבקה לבנֶה קרו הדברים האלה מלא-חופניים.
תופעה לא-רגילה נכונה למי שנכח בהלוויה ובאזכרה שנערכו לרבקה, בגבע ובכפר-סבא בשבועות האחרונות.
עשרות, עשרות אנשים, כולם שיבה כבר זרקה בשערם וחלקם אפילו מתקשים בהליכה, טרחו ובאו לשני האירועים האלה ממרחקים: מירושלים ומכפר-ויתקין, מתל-עדשים ומיגור, מעפולה ומאשקלון, משדה-בוקר ומתל-אביב, מניר-בנים ומכפר-יחזקאל ומעוד מקומות. אנשים פשוטים ופרופסורים, חקלאים ובעלי מקצועות חופשיים, משפטנים, קבלנים, פקידים ומחנכים בני כל מיני עדות, איש-איש ו"סיפורו" המיוחד, אבל לכולם היה "סיפור" אחד משותף:
המפגש שלהם רבקה! סיפורים רבים נשמעו במפגשים האלה - כולם עסקו, כמובן, בתיאורים מה היתה רבקה לכל אחד מהם, ומה חלקה בחייהם ובדרכם.
בגבע הכרנו אותה בימים שהגיעה כבר לגבורות וכבר מזמן פרשה מעבודתה הסדירה כל השנים כמורה אבל גם מכאן המשיכה לבקר במקומות שונים בצפון שם לוותה והדריכה מורות ומורים רבים בעיקר במקצועות ידיעת-הארץ, המולדת ופרשת יישובה, הכל תוך אהבה גדולה.
מכל הדברים הרבים שנאמרו הצטיירה דמותה המיוחדת, תכונותיה שבכוחן רכשה את לב הילדים: פתוחה, ישירה, יצירתית, מלאת יזמה, חיים ושירה. מעניקה תשומת-לב לכל אחד ואחת, שומרת על קשרים עם תלמידיה לאורך ימים ושנים.

ביתה, בכל המקומות שחייתה בארץ, היה תמיד פתוח ומזמין. שם הרגישו רבים-רבים את עצמם רצויים, שם מצאו אוזן-קשבת, פנים-מסבירות, סיוע ותמיכה בלי-גבול. רבים התכנסו תחת כנפיה הרחבות, שלה ושל יצחק, על יד ויחד עם ילדיהם שלהם. צדקה, חסד ודעת אלה היו סימניה של רבקה. כך בשנים הרחוקות שלפני הקמת המדינה וכך לאחריה. אז, בימי העליה ההמונית, המעברות והמצוקה - היא כמו מלבלבת, מגלה כוחות אין-סופיים בעבודתה. הילדים חלקם, לעיתים, דחויים במשפחותיהם, מתקשים בלימודים, מסרבים להסתגל לדפוסים מחייבים. אך לגבי רבקה - כל ילד הוא אדם, הוא עולם מלא הראוי וזכאי לאהבה, לתמיכה, לעידוד, כולם זכרו אותה כ"דמות-מעצבת" בחייהם.
בגבע - לא תמיד ידענו להבין אותה. לא תמיד חייכנו למראה שיירות האורחים והמבקרים שהיו באים אליה. לא תמיד היה לנו נוח עם ההענקה של רצון טוב ויזמה שנראו לפעמים מוגזמים ואפילו מעיקים. עבורה היו כל אלה טבע, דברים המובנים מאליהם, המשך של הרגלה ונוהגה כל השנים, בכל מקום ועם כל אדם. לתת, להעניק, לעזור!
אין סוף סיפורים שמענו אודותיה. כל מספר והרבקה שלו. ומה שהטביע בנפשם הנחה את כל דרכם. ייזכר ולא יישכח!
כאן, בעמק, התחילה רבקה את דרכה כמחנכת, בתל-עדשים, בעפולה, בכפר-יחזקאל ובגניגר וכאן גם נסתיימה. במקום שראתה בו את הקיום השלם ביותר של מאווייה ושל החינוך והמחנך בישראל.
יהא זכרה ברוך!