מפנה גדול חל בתכניותיה, כשפגשה ב'בית העם', במרכז הקהילתי היהודי בברלין ב"פגישה מיקרית", את הפסנתרן והמלחין הצעיר והמחונן נחום נרדי. "הפצרתי בו לשבת ליד הפסנתר לנגן את השירים אשר אשמיע לפניו, ולנסות ללוות אותי ליווי חופשי. שרתי לפניו את 'יש לי גן' ו'בין נהר פרת' לביאליק, ופיוטים ספרדים… ועוד שירים שהורגלתי לשירם בשפיה. הוא היה קל תפיסה, ובעל שמיעה מצוינת, זריז ליד הפסנתר… פגישה זו הוסיפה לי בטחון ואמונה בעצמי, לא עבר זמן רב והופעתי הופעה ראשונה… [ב-6 באוקטובר, 1929] באולם הקונסרבטוריום בוורשה" (*1); מאז, נגנזו תכניות המשחק, והיא הקדישה את זמנה ומרצה לאמנות הזמרה. גרסתו של נרדי לפגישה הראשונה ביניהם הייתה שונה: "כשנפגשתי עם ברכה, שיחקה בתיאטרון העברי של גנסין ז"ל. מסרתי לה תפקיד קטן - וייזתא ב'מגילת אסתר', כעבור שנה, ב-1929 הצגתי אותה בקונצרט פומבי בביתו של אלברט איינשטיין בברלין" (*2).
ההיכרות בין השניים הביאה לשיתוף פעולה מוסיקאלי פורה ביותר ביניהם, אשר מצידו הביא למפנה בתולדות הזמר העברי, ויהיה נושא לדיון ולפולמוס בין המוסיקאים בארץ ישראל במחצית הראשונה של שנות השלושים (ר' להלן).
ברכה צפירה ספגה מילדותה שירים ולחנים של קהילות ישראל מהמזרח: תימן, פרס, בוכרה, וקהילות יוצאי ספרד, וכן שירי בדווים ופלאחים ערבים ששמעה בישראל; היא שרה את השירים לפני נרדי, הוא רשם את התווים, עיבד את המנגינות ונתן להן לבוש חדש. עם תכנית הכוללת שירים עבריים מסוג זה, ושירי עדות מקוריים, יצאו השניים למסע קונצרטים לפני קהילות יהודיות בפולניה, גרמניה, לטביה, בלגיה, הולנד וצרפת. באותם קונצרטים עשתה צפירה שימוש רב בנסיון שרכשה בעבודה בתיאטרון - היא הופיעה בתלבושות שונות שתאמו את מקור הלחן, הוסיפה תאורה תיאטרלית, ושילבה בזמרתה תנועה בחן כה רב, שיעורר התפעלות גם בקשוחים שבמבקריה בעתיד בא"י. באחת מהופעותיה בנשף "אורט" בברלין, נכח אלברט איינשטיין. הוא הזמין אותה אל שולחנו, ואחר כך אל ביתו, שם שרה לפניו ולפני אורחיו [אחד מהם היה הבמאי הרוסי איזנשטיין]. הופעותיה באירופה התקבלו בחיוב, אם כי היו הערות שציינו שיש מקום לשיפור הטכניקה הקולית, שפיתוחה עדיין לא נישלם. "צפירה איננה רק שרה את השירים אלא גם היא משחקת אותם, באופן די דרמטי, וזה נותן לצופה את האפשרות לקבל תמונת אופי חיה של המזרח" מוסר העיתון היידי 'היינט' בוורשה; ומוסיף למחרת מבקר אחר באותו עיתון "בביצוע שלה היא מביאה משב רוח רענן המביא את ניחוחה של ארץ ישראל... היא הופכת בת בית... ילדה ממשפחתך שרה שירי מזרח אכזוטיים, והלב מתרומם משמחה" (*3).
כששבו צפירה ונרדי לישראל בספטמבר 1930, הם היו חשובים מספיק, כדי שתימסר על כך הודעה בעיתון. צפירה המשיכה באיסוף שירים ולחנים מקהילות יהודי המזרח בארץ, מהבדווים ומהפלאחים הערביים, ונרדי עיבד אותם, והוסיף גם לחנים מקוריים משלו, לשירי ילדים ולשירים אחרים. היא שבה לשכונות ילדותה, כדי לגלות שירים חדשים להופעותיה. היא שוחחה עם נשים זקנות ושידלה אותן לשיר לפניה שירים הידועים להן, וביקרה אצל נכבדי העדות השונות בחגים ובשמחות, כדי להקשיב ולספוג את שיריהם. מומחים אחדים לזמר עדותיהם עזרו לה במיוחד בתקופות שונות. אחד מהם היה זמר ("משורר" בלשון בני תימן), מלחין ומפיץ הזמר התימני, יליד תימן, יחיאל עדאקי (1905-1980) החזן, שהתישב בתל-אביב והכיר אוסף גדול של שירי תימן; ממנו למדה צפירה, תמורת תשלום, את השירים התימנים שצרפה לאוצרה [עדאקי היה מרוצה מאד מהעובדה שהשיר העברי הראשון שהושמע על גלי האתר ב-1936, היה השיר התימני 'אלוהים אשאלה', מפי תלמידתו ברכה צפירה] (*4). מקור אחר היה המשורר והמלחין יליד תורכיה, יצחק אליהו נבון, (1859-1952), אותו ליוותה בטיוליו היומיים לגן הציבורי, כשהתקשה בראייתו בערוב ימיו, ובתמורה, הוא לימד אותה שירים מהרפרטואר הספרדי העשיר שהכיר. מהמלחין היהודי התורכי משה קורדובה (1881-1965) נותרה עדות, במכתב לברכה צפירה, כי הוא ויצחק אליהו נבון לימדו אותה תשעה שירים ממקורות עתיקים.
בשנת שובה ארצה, היו בישראל משוררים ומלחינים מעטים שעסקו בזמר עברי - ביניהם אפשר למנות את זעירא ואדמון. המלחינים חנינא קרצ'בסקי ויואל אנגל כבר לא היו אז בין החיים; הראשון נפטר ב-1925 והשני ב-1927; שלונסקי כתב פזמונים מעטים, אלתרמן שב מלימודי החקלאות בצרפת רק ב-1932 וכתב את ההורה הראשונה שלו 'איזה פלא' ב-1934, משה וילנסקי, אלכסנדר ארגוב, דניאל סמבורסקי ומרק לברי עדיין לא עלו ארצה (הגיעו לישראל בין 1932 ל-1935), כך שברכה צפירה ונחום נרדי פעלו בתקופה בה היה ביקוש לזמר העברי, שהיה עדיין בחיתוליו; החידוש היה גדול, התחרות היתה קטנה, והקהל שנהר לקונצרטים שלהם, קיבל בתשואות את השירים החדשים שהציגו. לפני הקונצרט הראשון שלה בישראל, פרסמה צפירה ציטוטים מביקורות חמות שקיבלה בהופעותיה באירופה, בעיתונות היהודית המקומית (*5), אך בכל זאת היא נתקלה בקשיים. הופעתה הראשונה בתל-אביב הייתה אמורה להתקיים ב'אוהל שם', אבל ההנהלה סרבה להשכיר לה את האולם, בשל מוצאה העדתי. "מה תעשה תימניה כזאת ב'אוהל שם'?... היא תחלל את המקום! במילים אלה במפורש", סיפרה ברכה צפירה בראיון לחוה אלברשטיין (*6); ובראיון לכרמית גיא הוסיפה: "בגלל שהייתי פרועה, יחפה, לא נתנו לי את האולם. המנהל אמר: מה? הפרחחית הזאת תשיר באוהל-שם? שכחתם מה זה אוהל-שם?... גם נרדי ספג עלבונות משום שהופיע עם התימניה" (*7). הדבר גרר אחריו ביקורת ציבורית, וחודשים אחדים לאחר מכן, הוזמנה צפירה להופיע ב'אוהל שם' בנשף האיחוד של מפא"י (ינואר 1931), בנשף ה'מכביה' (1932), ובהזמנת 'אגודת הסופרים העברים' - בנשף לכבוד ח.נ. ביאליק (1933). כשנרגעו הרוחות - הופיעה שם גם ללא נותני חסות. הזמרות התימניות שהופיעו על במות ישראל אחריה - גמליאלית, צורי, דמארי, צדוק, אהרוני ואחרות, כבר לא נתקלו באפליה עדתית גלויה, מהסוג שנתקלה בו צפירה. מבקרי מוסיקה אחדים יצאו נגדה בביקורות, לעיתים בחריפות. חלקם, רמזו בשלילה למוצאה העדתי, ואחרים, תקפו את מקורות שיריה; אך רבים יותר היו האוהדים - בקהל, וכן בין מבקרי מוסיקה, שקיבלו בברכה את החידוש שבאומנותה, ותמכו בה מעל דפי העיתונים (ר' להלן).
לאחר שנתיים של עבודה משותפת, נישאה צפירה לנחום נרדי, ומנישואיהם נולדה בתם נעמה (1931-1989); בילדותה הקליטה נעמה שירי ילדים בליווי פסנתר של אביה, ולאחר מכן הייתה זמרת אופרה, תקופת מה באירופה [ב-1951 גם סגנית מלכת היופי של תל-אביב].
עיון במודעות תכניות הקונצרטים בין 1930 ל-1933 מלמד על הרחבה מתמדת של הרפרטואר. בתחילה הוא כלל "שירי תימן, ספרד, בידואים ועוד", אחר כך - "שירי ארץ ישראל" ו"שירי מולדת", "שירת רועים ושירי ילדים"; ב-1932, אחרי שובם ממצרים נוספו גם "שירים מצרים", ב-1933 גם שירי חבש ותורכיה, ולאחר מכן גם 'ספיריטואלס' מארה"ב, שירי ימי הביניים ושירי עמק וגליל. את "שירי העמים" שרה צפירה בשפת המקור. כל אלה, בנוסף לכשרונותיהם של צפירה ונרדי, עוררו עניין רב, ומילאו אולמות בארץ ישראל.
ב-1931 יצאו צפירה ונרדי לסיבוב הופעות במצרים - באלכסנדריה ובקהיר. הידיעות המקומיות בשבועון היהודי (בצרפתית) 'איזראל', וה'איג'יפשן גאזט' (באנגלית) שיבחו את ההופעות וציינו שהן נערכו לפני אולמות מלאים וקהל נלהב; כמו כן שבחו העיתונים את כשרונה של הזמרת. 'איזראל' כינה אותה "אומנית במלוא מובן המלה, ששרה בפואטיות ובחן נוסטלגי, שהעידו על טמפרמנט עמוק ואמיתי" (*8). סיבוב הופעות נוסף במצרים ערכו השניים ב-1936, במידה דומה של הצלחה.
כשנערכה מסיבה לכבוד המשורר טשרניחובסקי, למלאת 40 שנה מאז נדפס שירו הראשון, הייתה זו ברכה צפירה שהוזמנה לשיר לפני 250 הקרואים. אלה היו מהבולטים שבמנהיגי הדור, משורריו וסופריו, שהתכנסו ביולי 1932 בתל-אביב, בגינת 'פנסיון גולדשמיד' לחלוק כבוד למשורר. בין הקרואים, מלבד חתן השמחה עצמו היו מ.אוסישקין, י.קלויזנר, ד.ילין, ח.בן יהודה וח.נ.ביאליק. צפירה שרה לפניהם את 'גינה לי' ושירים אחרים של טשרניחובסקי, פעם - לאחר נאומו של אוסישקין, ופעם שנייה - לאחר נאומו של ביאליק. בינואר 1933 ערכה אגודת הסופרים העברים בא"י את נשף 'חג השישים של ח.נ. ביאליק', וצפירה הוזמנה (לצד אומנים אחרים מהתקופה) לשיר לפני הקרואים באולם 'אוהל שם'; חתן היובל עצמו לא בא לנשף.
ביוני של אותה שנה כבר הייתה צפירה אישיות בעלת שם בישראל, וציור דיוקנה [בידי הציירת מקסה נורדאו] הוצג בתערוכה בגלריה סטימצקי בירושלים. הציור מופיע גם על עטיפת אחד מתקליטיה. להערכה מיוחדת היא זכתה כשהוזמנה לשיר, בשידור הבכורה של תחנת הרדיו המנדטורי במרץ 1936 (ר' להלן). השידור העצים את פרסומה ואת הפופולריות שלה. חברת התקליטים 'קולומביה' גילתה בה עניין, וביולי 1937 נחתם אתה ועם נרדי חוזה למסע הופעות ולהקלטות בארצות הברית. הזוג יצא לחו"ל עוד לפני כן, למשך שנה וחצי, ושב ארצה באפריל 1938. ידיעות על הצלחתם הגיעו אל העיתונות המקומית מוושינגטון, ניו-יורק ומדטרויט. עם שובם, כבר היה אפשר לרכוש בחנויות בארץ את ה"לוחות החדשים" [שלושת התקליטים], שהקליטו עבור קולומביה.
ב-1939 ננעל בפניה אולם 'אוהל שם', ברגע האחרון לפני קונצרט, בעקבות החלטה אדמיניסטרטיבית של מועצת עירית תל אביב. ההחלטה ניתנה "לאחר שהמועצה שמעה מאחד מחבריה הערה קצרה נגד שירי לדינו בתכנית הקונצרט". הוא התנגד "לכך, ש'באוהל שם' ישירו שירים בז'רגון". שם הקונצרט היה "נשף מוקדש לשירת יהודי ספרד" והיו כלולים בו שני שירים בשפת המקור - לדינו. קהל קוני הכרטיסים מצא לפניו דלתות נעולות, ונדרשה התערבות התקשורת ואנשים בעלי השפעה, כדי לאפשר לקיים שם את ההופעה. בדיון שהתקיים אחר כך במועצת העיר, הביע אחד מחברי מועצה "את תמהונו על כך, שבזריזות בלתי מצויה נאסר על ידי העיריה הקונצרט של ב.צפירה ונרדי... הקנאות לעברית איננה צריכה להפוך לגסות. לא מצאו לנכון אפילו להזמין את האומנים לשיחה", אמר אותו חבר. ישראל רוקח, ראש העיר דאז, השיב, "שבעניין הנידון, נשלח למחרת מכתב להנהלת 'אהל שם' לא לאסור את הקונצרט, אלא לשמור שיהיה על טהרת העברית" ושהוא מוכן להזמין את ברכה צפירה ולשוחח אתה (*9). 'גדוד מגיני השפה' [העברית] בא"י היה פעיל בשנות השלושים בתל-אביב, וחבריו התפרעו והפריעו לעיתים קרובות להופעות ביידיש - סרטים והרצאות [אך לא לסרטים זרים אחרים]. הדבר עורר תגובות נזעמות בקהילות היהודיות בחו"ל, ומצא הדים בעיתונות המקומית, אך העיריה תמכה, בכל זאת, בהופעות "על טהרת העברית" בתחום שיפוטה. ביקורת בעיתונות נגד 'מגיני השפה' ותומכיה במועצה, הצביעה על חוסר העקביות של פרנסי העיר, המתירים הופעות אומנים מחו"ל בשפות זרות, בחסות הקונסולים של ארצותיהם, אך ממהרים להפגין שריריהם נגד "התימניה הקטנה" והמלווה שלה, שנעשו פופולריים בארץ (*10).
כעשר שנים הופיעה צפירה בליוויו של נרדי. מחלוקת פרצה ביניהם כשנרדי סרב לכלול בתכניותיהם שירים של מלחינים אחרים. יוצא מן הכלל היה השיר 'טיילתי בעמק' ('פה עין חרוד') למילים של א.ז.בן ישי, שהולחן ע"י יוסף אהרון, והוקדש לזוג האומנים, כשהיו השניים בסיבוב הופעות בארה"ב (*11). בספרה 'קולות רבים' הזכירה צפירה את י. אדמון, ע. עמירן ומ. שלם כמלחינים שרצתה לכלול בתכניות. זמן מה לאחר שובם ממסע הופעותיהם בארצות הברית נפרדו דרכיהם. הפרידה הייתה אישית ואומנותית. השניים התגרשו "בהסכמה הדדית" בפברואר, 1939, בבית דין בתל-אביב, ובו שני רבנים אשכנזים ורב תימני אחד, ציינה הידיעה בעיתון. "הפרידה המשפחתית לא תשפיע על שיתוף הפעולה המקצועי של האומנים. הם הופיעו יחד אמש ב'אוהל שם' בקונצרט למטרות צדקה [פדיון שבויי אוסטריה וגרמניה]. אחד מעדי הגירושין היה משה ואלין, שעשר שנים קודם לכן, ארגן את הקונצרט הראשון של האומנית בתל-אביב, ואחר כך ניהל את מסע הופעותיה הראשון באירופה" (*12). לאחר הגירושין המשיך הזוג בהופעות משותפות, שנבעו מהתחייבויות קודמות, עד יולי של אותה שנה; כבר אז, החלה צפירה לגוון את הליווי המוסיקאלי בעזרת כלי נגינה אחרים - בנבל, ובשלישייה או רביעייה קולית, בנוסף לליווי הפסנתר של נרדי (*13). אחר כך נפרדו דרכיהם. לאחר חמש שנים, הוזמנה צפירה [לצד אומנים אחרים] להופיע עם נרדי בקונצרט באולם 'אהל', בנשף לכבודו, במלאת 20 שנה לעלייתו ארצה.
לאחר הפרידה מנרדי, פנתה צפירה אל מלחינים אחרים, כדי שיכינו עיבודים לשיריה, וילחינו עבורה יצירות חדשות; הוא פנה אל אולם הקונצרטים, ואל זמרות אחרות. הפנייה למלחינים אחרים, הובילה לתביעה מצידו לזכויות על רפרטואר הקונצרטים שלהם. תביעתו נדחתה, כיון שצפירה סיפקה ראיות לכך שהיא הייתה זו שהביאה שירים שלמדה, לעיבוד המלחינים; כמו כן היה ברשותה מכתב מאספן הזמר משה קורדובה, שהעיד כי הוא עצמו ויצחק אליהו נבון, העבירו אליה בעל-פה שירים מסורתיים שהכירו (*14).
בנוסף לקונצרטים, שיזמה יחד עם נרדי ומאוחר יותר - בלעדיו, הוזמנה ברכה צפירה להופעות רבות על-ידי ארגונים ציבוריים כהסתדרות העובדים, משרד החינוך, המכבייה, אגודת הסופרים, עיריות, מועצות, ועדי-עובדים, שירות השידור ותזמורתו, התזמורת הארץ ישראלית (בעתיד - 'הפילהרמונית') וארגונים רבים אחרים.
*1. 'קולות רבים', מסדה, 1978
*2. בראיון ל'דבר' 2 במאי 1958
*3. 'היינט', 8 באוקטובר, 1929
*4. א.בהט, אתר 'הזמנה לפיוט',יחיאל עדאקי
*5. 'דבר', 6 באוקטובר, 1930
*6. גלי צה"ל, 6 ביוני, 1981
*7. ירחון 'מוסיקה', מרץ, 1988
*8. 'איזראל', 30 במרץ, 1931
*9. 'דבר', 10 ביולי, 1939
*10. 'הארץ', 30 באפריל, 1936
*11. חתום ע"י חובב, ב'דבר', 16 בנובמבר, 1938
*12. 'פלסתיין פוסט', 1 בפברואר, 1939
*13. צפירה אהבה את צליל הנבל; בפריז ציירה נבלים עתיקים; קלרה פטקי סרבש, הנבלנית הראשונה בפילהרמונית, ליוותה אותה בקונצרטים רבים. בהופעותיה לבשה צפירה, לעיתים, שמלה ששוליה הארוכים היסתירו דרגש קטן עליו עמדה;
*14. חלק מתכתובת "זכויות היוצרים" נדון ב'מכתב גלוי' של נרדי למערכת 'דבר'. הוא ייחס לעצמו את כתיבת הלחן לשיר 'ישמח הר ציון', אשר מרק לברי הכין לו עיבוד, לדברי נרדי, ללא רשותו וללא ציון שמו כמחבר; כמו כן דרש מלברי את שכר המחברים שקיבל האחרון. התשובה הפומבית מלברי וצפירה הייתה, כי הלחן איננו חיבור של נרדי, אלא מסורתי ספרדי, ולכן אין צורך ברשותו; לברי גם איים בתביעה משפטית, אם נרדי לא יסתלק מהאשמתו. 'דבר', 'מכתבים למערכת', 6 באוגוסט ו-8 באוגוסט, 1939.
