בהופעותיה בין השנים 1929 ל-1935 גרמה ברכה צפירה למחלוקת בין מבקרי המוסיקה שלא היו תמימי דעים אף בעניין איכות קולה. היו שמצאו בו חסרונות רבים, והיו שמצאו בו שפע מעלות. חלק מהמבקרים ה"מערביים", שחיו בארץ או בחו"ל, התקשו להסתגל לקולה, אך אחרים, וביניהם מבקרים ממוצא מזרחי, שחיו בישראל ובמצרים, התרשמו מיד מיופיו.
מבקר יומון יידיש מקומי, שנכח באחת מהופעותיה המוקדמות בוורשה, והתלהב מהחידוש המרענן של הזמרת בת ה-19, הביע הסתייגות כלשהי מקולה: "קולה הקטן - האלט המזרחי הטיפוסי - דורש פיתוח. הפלסטיות שלה עדיין פרימיטיבית" (*1). בביקורת קשה במיוחד, לאחר הצלחתה המרשימה באירופה, קבע פרופ' דוד שור ב'דבר': "לאמיתו של דבר אין לה קול וגם המעט שישנו יוצא פגום על ידי סגנון הזמרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב וכו'" (*2). "...בקול חסרה החמימות והנפשיות." פסקה המוסיקאית עליזה יעקובסון, כארבע שנים אחריו באותו עיתון (*3).
בו זמנית, היו מבקרים שחשבו אחרת. השבועון הצרפתי 'איזראל' שיצא לאור בקהיר, ציין "קול קטיפתי", "קול יפה, וטכניקה ללא רבב" (*4). אברהם רגלסון כתב שהיא "...נותנת לקולה להשתלח: מסלסל, רוטט, משתפך, מתגעגע, מקווה, הומה - קולה בלבד בשירה קדושה ישראלית" (*5), ויהודה בורלא, סופר בן למשפחה ספרדית, התפעל מ"קולה רב-החן" (*6). 'פלסטיין פוסט' תאר אותו כ"קול מצלצל כפעמונים" (*7). מבקר שהעלה זכרונות מהופעותיה בעבר, כתב ש"הופעותיה של ברכה צפירה בשעתה בתל אביב הקטנה (לא במרכאות) היו חוויה...[צפירה] בעלת הקול הרך, הקטיפתי, העשיר בצלילים מיוחדים לה..." (*8).
עם החשיפה של צפירה לקהל בארצות הברית, התרשמו מאזינים רבים מהופעותיה כמרגשות ביותר בזרותן ובצבעוניותן. רובם נכבשו על ידה, אך לא כולם. התגובות לקולה היו מעורבות, בעיקר בשל היותו "אוריינטאלי", ולעיתים זר מדי לאוזן מערבית: "לקולה של צפירה, תימניה מפורסמת, ישנה איכות האמורה להיות מזרחית טיפוסית. יש לטפח את הטעם לסוג הזה של זמרה, כדי להסתגל אליו" (*9). לעומת הרושם הבלתי מחייב הזה, היו רשמיו של מבקר ה'ניו יורק טיימס', שנכח ברסיטל של צפירה שמונה שנים אחר כך, חיוביים: "באופי האקזוטי של פרשנויותיה היה משום חידוש, והוא העניק להן קסם מיוחד. הקול עצמו היה במהותו בעל גוון מזרחי... בצליליו היציבים היו רוך ומתיקות השובים את האוזן" (*10).
סימנים ראשונים של הדרדרות בקולה נשמעו כבר ב-1944 בקונצרט עם תזמורת שירות השידור בניצוחו של פאול בן-חיים; אך הייתה שתיקה בנושא עד שנות החמישים. הערכה זהירה נשמעה מכתב ה'פלסתיין פוסט', שהעיר לאחר הקונצרט, כי הסולנית ברכה צפירה היא "זמרת שעומק חדירתה ואישיותה, גדולים מספיק כדי לחפות על הדרדרות מסויימת בקולה" (*11). צפירה לקחה לתשומת לבה את הביקורת, והמשיכה ללמוד את אומנות הזמרה עם מורים בישראל ובחו"ל; התוצאות לא אחרו לבוא: "הזמרת התקדמה באופן ניכר במובן הקולי. זמרתה רכה, צלולה יותר" כתב מ.רבינא (*12), ומ.ברונזפט (גורלי) הוסיף: "וכי מי לא נהנה מיפי קולה וממתק זמרתה של ברכה צפירה בשירים כמו "עלי גבעה" או "בין נהר פרת ונהר חידקל" ואחרים?" (*13). שנים מספר לאחר מכן כתב רבינא: "קולה של ברכה צפירה השתפר בהרבה מאז הופעותיה האחרונות בישראל. גם לאחר הצלחותיה בקונצרטים המשיכה להשתלם אצל מורים לזמרה בישראל ובחוץ לארץ ועמלה נשא פרי רב. רק במובן הדיאפזון לא השתנה קולה, והצלילים של האלט הם גם כיום הטבעיים ביותר לה" (*14). אותו מבקר העיר גם על מגבלות מנעד קולה, וציין שברוב השירים בהם לא נדרשה מערכת צלילים עשירה, הביצוע נשמע טבעי, וההבעה נכונה, אבל בשירים בהם נדרשו צלילים גבוהים יותר, גוון הצלילים לא היה אחיד. בשני שירים שהלחינה צפירה עצמה, נדרשו צלילים גבוהים, שהיו גבוהים מדי למנעד הטבעי שלה שהיה 'אלטו', והמבקר העיר ש"אם לברכה צפירה מותר לדרוש מברכה צפירה דיאפזון רחב יותר מהנמצא בגרון, יורשה גם לנו לבקש את ברכה צפירה, לא להכביד על ברכה צפירה, ולהתאים את הקומפוזיציות שלה לנתונים של קולה" (*15).
*1. מ.קיפניס, 'היינט', 8 באוקטובר 1929
*2. 'דבר', 20 באוק' 1930
*3. שם, 15 בפברואר, 1935
*4. 'איזראל' 20 במרץ, 1931
*5. 'דבר', 16 בינואר, 1935
*6. שם, 12 באפריל, 1936
*7. 'פלסתיין פוסט', 11 באוגוסט, 1936
*8. 'דבר', 9 באוקטובר, 1961
*9. 'הקלטות פטיפון בעלות עניין יהודי', נורמן קיטל, 1941
*10. 'ניו יורק טיימס', 20 במאי, 1949
*11. 'פלסתיין פוסט', 30 ביולי, 1944
*12. מנשה רבינא, 'דבר', 18 באוקטובר, 1946
*13. מ.ברונזפט, 'דבר', 16 באוג' 1946
*14. מ.רבינא, 'דבר', 16 באוקטובר 1953
*15. שם
