לברכה צפירה הייתה השפעה על כיוון המוסיקה העממית האומנותית, ועל דרכם של חשובי המלחינים יוצאי אירופה שפעלו בישראל מסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים. בהשפעת הלחנים ששרה לפניהם, מצאו בסיס חדש, ובלתי צפוי למוסיקה ישראלית חדשה, שחיברו על פי כללי המוסיקה הקלאסית המערבית.
אחרי הפרידה מנרדי, לא פנתה צפירה אל פסנתרן מלווה מסוגו של נרדי, שאילתוריו שמרו על ספונטאניות השירים, ועיבודיו שמרו את עממיותם; היא בחרה לפנות אל מלחינים מהתחום ה'אומנותי' הקלאסי, כדי שיכינו לה עיבודים חדשים לפסנתר, או עיבודים מורכבים יותר, לאנסמבל קאמרי ולתזמורת. כל אחד מהם גילה עניין בסוג אחר של שירים, ותוך פחות מעשור שנים, היא צברה כשלושים עיבודים כאלה. פאול בן חיים [שלעיתים קרובות ליווה אותה בפסנתר], גילה עניין בשירי העדה הספרדית, עדן פרטוש - בשירי התימנים, ובשירים בעלי תוכן מוסיקאלי מורכב; מרק לברי העדיף לעבד שירים בעלי אופי ריקודי וקל. אלכסנדר אוריה בוסקוביץ הלחין עבורה גם הוא [כפאול בן חיים] את 'ה' רועי לא אחסר', ומנחם מאהלר קלקשטיין עיבד, לבקשתה, את מחזור 'שירי תימן' לזמרה, בליווי כלי מיתר וחליל. אחר כך פנתה צפירה גם אל מלחינים צעירים כנועם שריף, בן-ציון אורגד וחנוך יעקובי, ואף הם הכינו עיבודים לשיריה. היא עניינה גם מלחינים מחו"ל, וכללה בתכניותיה שירים של מלחינים כ-קאסטלני, אובו-טדסקו ורודריגז.
התזמורת הארץ-ישראלית (בעיתונות בשפה האנגלית דאז - 'הפלסתינית'), הזמינה את צפירה לשיר חמישה שירים בקונצרט [מחוץ לסדרת המנויים] בניצוחו של מרק לברי. הקונצרט הראשון נערך ביולי 1939 ב'יריד המזרח' תחת כיפת השמיים, ועבורה הוא היה נקודת שיא באומנותה. היא שרה את 'יש לי גן' בעיבוד נרדי, תהילים כ"ג בהלחנת בן-חיים, שיר ספרדי - 'ישמח הר ציון' בעיבוד לברי, ואת 'בגליל' ו'שיר אסיף' של נרדי [ב'קולות רבים' הזכירה צפירה רק 4 שירים, אך התכנית ציינה 5]. אולם, עדיין נשמעה התנגדות למוסיקה תזמורתית ממקורות מזרחיים, ולזמרת השרה בסגנון מזרחי בליווי תזמורת. "הופעת המנצח וצפירה הראתה שסוג זה של זמרה וסוג זה של שירים, אינם מתאימים לליווי על ידי תזמורת" כתב המבקר דוד רוזוליו (*1). ביקורת אחרת באותו עיתון, שאף היא לא התלהבה במיוחד מהעיבודים, ציינה לשבח את הופעתה של צפירה, ששרה בפשטות אקספרסיבית ורגש מוסיקאלי ייחודי, שיצרו מגע בלתי אמצעי עם הקהל (*2).
'דו קרב' מילולי התקיים מעל דפי ה'פלסתיין פוסט' ונמשך שנים אחדות; לאחר קונצרט בליווי תזמורת שירות השידור, דיווח העיתון: "הרסיטאלים של ברכה צפירה זוכים תמיד להערכה. אמש היא הופיעה לראשונה עם תזמורת שירות השידור הפלסתיני... זה היה ניסוי, וניסוי מוצלח ביותר, כי זמרתה נשאה חן בעיני מאזינים מן המזרח ומן המערב כאחד" (*3). לעומת תגובה זו, הופיעה תגובה אחרת, לאחר קונצרט שארגן משה ואלין בתל-אביב: "ראוי לציון" העיר כתב אותו עיתון, "ש[צפירה] החליפה תלבושת במשך הרסיטל, ובהחלפת צבע [התלבושת], היא ביטאה באופן תת מודע את מה שחסר באינטרפרציה שלה ובמוסיקה המזרחית: גוון הצבעים, המפיג את המונוטוניות" (*4).
קרן תקווה למוסיקה הישראלית החדשה נראתה לאחר קונצרט עם 'תזמורת שירות השידור המנדטורי', בניצוח פאול בן-חיים: "עדיין לא נמצאה הכוונה בעבודתם של בן חיים ולברי למזג את הרגשות והדיקציה המיוחדים לפגישת מזרח ומערב", דיווח העיתון, "אבל הלחנים של העדות השונות שנותרו כפי שהם, והלויוו העשיר עם העידון של ההרמוניה המערבית הותירו רושם חזק ומשכנע. קיים סיכוי טוב, שכאן אפשר יהיה למצוא את הבסיס למוסיקה יהודית ישראלית. צפירה הראתה שוב את אישיותה האומנותית היוצאת מן הכלל" (*5).
שלוש שנים אחר כך כבר החלו לנשב רוחות חדשות בחוגי המוסיקה בישראל. כשהגיע לארץ המנצח [האלזאסי-צרפתי] הנודע שרל מינש, ארגנו עבורו מוסיקאים ישראלים, הופעה "פרטית" מיוחדת של ברכה צפירה; וזאת, כדי להציג לפניו את האלמנטים של המוסיקה 'הים תיכונית', עליה ביססו מלחינים מקומיים את יצירותיהם. "שרל מינש נראה מתרשם, וייתכן שינצח בצרפת על יצירות אחדות של המלחינים הישראלים הצעירים" דיווח ה'פלסתיין פוסט' (*6).
החל מ-1939 חלו שינויים בליווי לזמרתה של צפירה. היא ארגנה לעצמה אנסמבל כלי, שליווה אותה ברסיטלים; מאז, חלק מהקונצרטים הוגשו בליווי פסנתר, לרוב בליווי פאול בן חיים, אך בקונצרטים רבים אחרים מלווה אותה גם אנסמבל כלי מחברי התזמורת הישראלית, עם או בלי פסנתר. בין מלוויה האחרים בפסנתר היו אריה זקס ומכס ברוד. מאז ועד 1950 היא הוזמנה לעיתים קרובות למדי, לשיר בקונצרטים של 'תזמורת שירות השידור המנדטורי' [אח"כ - תזמורת 'קול ישראל'] בניצוח פאול בן חיים ומנצחים אחרים, כמו כן בקונצרטים של 'התזמורת הישראלית' [לעתיד - הפילהרמונית] בניצוח מרק לברי או פאול בן-חיים, ואף עם תזמורת צה"ל בניצוח י.ברנדמן.
שיתוף הפעולה שלה עם 'התזמורת הא"י' הביא להיכרות עם אחד מנגניה, הכנר בן-עמי זילבר, שהיה גם אחד ממלוויה באנסמבל הכלי החל מ-1940. היא נישאה לו, ומנישואים אלה נולד בספטמבר 1943 בנם אריאל זילבר, שהתפרסם אף הוא כמוסיקאי - מלחין וזמר. עד סוף הקיץ של שנת 1942 היא הרבתה להופיע בקונצרטים של השירים "האומנותיים" - שירים בעיבודיהם של מרק לברי, עדן פרטוש ופאול בן חיים לשירים, פיוטים ופסוקי תהילים, שירים של פוגצ'וב ושל חמזי, ומאוחר יותר עיבודי מלחינים נוספים. שיריו של נרדי נכללו בשחרית או במנחה לילדים, וברסיטלים של שירי ארץ ישראל. לאחר הפסקה של למעלה משנה [הריון ולידה], חידשה צפירה את הופעותיה, לקראת סוף 1943, בתכנית חדשה. תכנית צפופה למדי של קונצרטים - רבים מהם בליווי בן חיים, נמשכה עד 1947, וזכתה בדרך כלל לעידוד הביקורת. קונצרט בניצוח פ.בן-חיים בשידור חי מ'קול ירושלים' "הצטיין ביצירותיו המקוריות הנאות והן ברמתו האומנותית. הזמרת שוקדת על גיוון החומר הנשמע בנקיון ובדייקנות... תכניות אלה שייכות למיטב שעות המוסיקה הווקאלית ב'קול ירושלים'", דיווח 'דבר' (*7). "התכנית המקורית מצטיינת ברמה מוסיקאלית גבוהה מאד והזמרת נשמעת בעדינות, בתרבות ובטמפרמנט המיוחדים לברכה צפירה" כתב אותו עיתון (*8). אך היו גם הסתייגויות, שהצביעו על "חדגוניות בצורת הביטוי, שלא השתנתה בעשור האחרון. מאידך, ישנה כנות נוגעת ללב ביחסה אל אומנותה, והשתוקקותה לשיתוף פעולה עם מלחינים מודרניים; ורגש חם שעדיין מעניק לשיריה הקטנים ובדרך כלל יפים, אוירה בלתי רגילה" (*9). הסתייגות דומה שנשמעה מאותו מקור ציינה כי "אומנותה מוכרת ומוגבלת כלשהו, אך מענגת כתוצאה מהתכונה: אישיותה" (*10).
בראשית 1948 יצאה צפירה למסע הופעות באירופה ובארצות הברית, ממנו שבה להופיע בישראל רק לאחר שנתיים וחצי. היא הוזמנה לשורת קונצרטים בצרפת, אנגליה, ארצות סקנדינביה, בלגיה ואיטליה. בינואר היא הופיעה ברדיו בפאריס, בקונצרט ששודר בגלים קצרים ונקלט בישראל. 'פרנס אילוסטריישן' הצרפתי הקדיש לה מקום רב, ודיווח כי היא הופיעה בהצלחה ברסיטל בפאריס, ואחריו היא אמורה להופיע בארצות הברית (*11). 'דבר' הודיע שהופעתה באולם שופאן בפאריס ביוני 1948, בקונצרט בו שרה שירים תימניים ועבריים, "זכתה להצלחה יוצאת מן הכלל" (*12). היא הופיעה גם במחנות הפליטים בגרמניה, לפני מבוגרים וילדים, ותצלום המראה אותה מוקפת בילדות ממחנה פליטים, הופיע ב'דבר השבוע' (*13). מספר חודשים אחר כך דיווח 'פלסתיין פוסט' על קבלת פנים חיובית להופעת הבכורה של ברכה צפירה ב'טאון הול' בניו יורק (*14). להפתעה חיובית ממקור בלתי צפוי - עיתון בשפה הערבית, זכתה צפירה בהיותה באותה עיר. במאי 1950, הזמין המשורר המצרי דר' אחמד סאקי אבו-שאדי, קבוצת ידידים להופעה של צפירה בניו יורק. המשורר חתר אז להתקרבות בין יהודים וערבים, ויזם מפגשים בין שני הצדדים. לאחר הקונצרט פרסם אחד מידידיו בעיתון 'אל איסלח' היוצא בניו יורק, את הדברים הבאים: "היא יהודיה לפי דתה, תימניה לפי מוצאה. בפניה מזהיר המבט הערבי למרחקים, ובעיניה אור ולהבה, שהוגברו בכוח התרבות המערבית". העיתונאי י.ל.טלר שדיווח על כך ב'יומן אמריקאי' ב'דבר', העיר ש"מאמר כזה וביקורם של ערבים בקונצרט של זמרת ישראלית - לא היו אפשריים באווירה ששררה לפני שנה" (*15). באוקטובר של אותה שנה, לאחר הופעה בליווי תזמורת קול ישראל, כינה אותה מבקר המוסיקה ב.רון - "האינטרפראטאטורית המעולה והראשונה במעלה של הזמר הארץ ישראלי" (*16).
חלק מ'הרפרטואר האומנותי' של ברכה צפירה הגיע לידי הזמרת האפרו-אמריקנית מיים ריצ'ארדסון. בהופעתה בקונצרט בישראל בתקופת העדרותה של צפירה מהארץ, היא שרה שיר ערש מאותו רפרטואר, ואחר כך 'ספיריטואלס' שעיבד מרק לברי עבור צפירה, בליווי 'התזמורת הסימפונית העממית' בתל אביב (*17). כמו כן, בפסטיבל הבינלאומי למוסיקה 'אביב פראג 1947' היו אי אלה העתקות מודפסות של יצירות ישראליות מקוריות "כגון שירי ברכה צפירה...[והן] ממש נחטפו ע"י הנוכחים" דיווח מפראג יעקב גל (*18).
על העידן החדש בזמרתה, אחרי פרידתה מנחום נרדי, כתב מ.גורלי, ש"ידועה השפעתה של הזמרת על טובי הקומפוזיטורים הישראלים שעיבדו זמירות עדות המזרח - תימנים וספרדים, בבלים ופרסים - לקול בליווי פסנתר וכלי נגינה, ושיוו להם צורה אומנותית גבוהה". את ביצועה של צפירה לשירים האלה הוא מהלל כביצוע "למופת, ביכולתה ליצור אוירה מוסיקאלית זכה, למסור את נשמתו של השיר, להבליט את נעימתו ולהחדירו ללב הקהל". הוא מסכם באמרו ש"היא אומנית רבת זכויות - מייסדת אסכולת הזמרה ומורה לכל הזמרים והזמרות בארץ" (*19). אך היו מי שהצטערו על אבדן הרעננות והטעם העממי שנגרמו לשירים. היא עצמה ציינה ב'קולות רבים', שרק מעטים מתוך מאות השירים שעובדו בשבילה הפכו ל"נכס קיים". על אלה בוודאי נמנים העיבודים שחיבר נחום נרדי לשיריהם המפורסמים, לצד עיבודי פאול בן חיים ל'אשתחוה', 'התרגעות', 'ילד לי ניתן' ומורנה מורניקה'; 'מחול השומרים' (ע.ר.קורנמן); 'טעם המן', 'ישמח הר ציון' ו'ניטשו צללים' (מ.לברי); 'המבדיל' (ע.פרטוש), ו'יפים הלילות בכנען' (י.יעקבי).
בעקבות הופעותיה ותפוצת תקליטיה בחו"ל, הייתה צפירה אישיות ידועה בעולם המוסיקה היהודית, ויעקב אפשטיין, פסל יהודי אמריקאי (1880-1959) שהתיישב בלונדון, ופיסל, בין היתר, ראשים של אישים מפורסמים כווינסטון צ'רצ'יל, ברנרד שאו, אלברט איינשטיין וחיים וייצמן, פיסל גם את ראשה. תצלום פסל הראש שיצר על פי דיוקנה, הופיע בעיתונות ב-1948 כששניהם עומדים לידו, והוא מופיע גם על גב ספרה 'קולות רבים'.
ב-1966 הוענק "פרס אנגל" לברכה צפירה "על החדרת הלחן המזרחי למוסיקה הישראלית, הסימפונית והעממית, במשך 30 שנות הופעותיה בישראל ובחו"ל". (*20)
*1. 'פלסתיין פוסט', 11 באוגוסט, 1939
*2. שם, 15 באוגוסט, 1939
*3. שם, 1 ביולי 1942
*4. שם, 14 בפברואר, 1943
*5. שם, 16 במאי, 1943
*6. שם, 7 במאי, 1946 כשנולד שרל מינש באלזס-לורן, היה האזור עדיין חלק מגרמניה. הוא סופח לצרפת ב-1919
*7. 'דבר', 17 בינואר, 1947
*8. שם, 28 בינואר, 1947
*9. 'פלסתיין פוסט', 30 ביולי, 1944
*10. שם, 2 באפריל, 1945
*11. שם, 9 במרץ, 1948
*12. 'דבר', 25 ביוני, 1948
*13. 'דבר השבוע', 10 בדצמבר, 1948
*14. 'פלסתיין פוסט', 17 באוגוסט, 1949
*15. 'דבר, '7 ביוני, 1950
*16. שם, 3 בנובמבר, 1950
*17. 'פלסתיין פוסט', 1 בפברואר , 1948
*18. 'דבר', 6 ביוני, 1947
*19. 'דבר', 16 באוקטובר, 1953;
*20. 'דבר', 27 בדצמבר 1966
