בשנות החמישים חלה בישראל ירידה בהתעניינות בהופעותיה של צפירה. מאז נסיעתה לפאריס בינואר 1948, לא הופיעה בארץ זמן ממושך. ב-1950 הופיעה עדיין בארצות הברית ואת הופעת הפרידה בניו יורק ערכה ב'טאון הול' (*1). כששבה ארצה קיימה רק הופעות בודדות בין ספטמבר לנובמבר של אותה שנה. לאחר העדרות נוספת בת שנתיים [מסע קונצרטים חמישי בחו"ל], התקיים קונצרט שלה ב-1953, באולם 'אוהל שם'. האולם היה "מלא למחצה בלבד", ומחיאות הכפיים היו "מתונות ביותר" (*2). קונצרט אחר שתוכנן להתקיים סמוך לכך באולם "אורה" בחיפה, התבטל מסיבה שלא הוסברה (*3). מנשה רבינא ניסה להסביר את השינוי שחל עם השנים: "היו זמנים שבהם הפתיעה ברכה צפירה באקזוטיות שבהופעתה, אז היו באים בני עדתה בהמוניהם לחזות באחותם העולה על במה קונצרטית, ומשמיעה שירים מוכרים להם באזני קהל המוחא כף, ומרעיש עולמות. אליהם הצטרפו ה"אשכנזים" שהיו באים לשמוע צלילים מוזרים, בחלקם "מצחיקים" ובחלקם מעוררים הוויות מני קדם. כל הקהל האזין בסקרנות לזמרה של התימנייה, שהעזה להופיע לפני קהל כה רב בסגנון אקזוטי, שמצא את ביטויו בתלבושות ססגוניות, בתנועות ידיים מוזרות, ובדרך ההיגוי של אותיות מסויימות. עברו שנים, במתנו הפכה לשטח ראווה, שעליו מציגים עצמם זמרים וזמרות רבות. הזמרת התימנייה אינה מפתיעה אותנו יותר. אף התימנים אינם רואים חידוש בה. הם הורגלו בכך והתעניינותם פחתה. ואילו עולי אירופה חדלו למשוך כתפיים, או ללעוג להופעות מסוג זה, גם הם הפכו אדישים" (*4). דבר נוסף שגרם להתמעטות העניין בה, היה השינוי ברוח הקונצרטים שנעשו פחות עממיים, ויותר "אומנותיים". כתוצאה מהעיבודים שהעניקו המלחינים לשירים, הם חדלו לדבר אל הקהל הרחב כבעבר, וקהל היעד החדש שלהם היה מצומצם הרבה יותר.
אך היה עוד גורם שהעיב על הצלחתה באולם הקונצרטים. כשעבדה צפירה עם נרדי, התאימו עיבודי השירים למנעד הקולי שלה, וקולה שהיה אז גבוה למדי, נשמע מתוק, ולא חרג אף פעם מגבולותיו הטבעיים. בשלב מאוחר יותר בקריירה שלה, כשחלו שינויים בקולה, ומאידך, בעיבודים 'האומנותיים' נדרש מנעד גבוה יותר מקולה הטבעי, מן הראוי היה להתאים את השירים באמצעות טרנספוזיציה, למנעד שעמד אז לרשותה; כשהדבר לא נעשה, נשמעה הזמרה מאומצת. עדות לכך אפשר למצוא בהקלטות של שירים מתקופה מאוחרת.
היא נסעה שוב לחו"ל, ושבה ארצה ב-1957. "לאחר הפסקה של שנים רבות... של סיורים בארצות שונות והצלחות אומנותיות על במות גדולות של העולם", הייתה הידיעה בעיתון, "תיפגש ברכה צפירה שוב בחדשים מארס ואפריל, עם הקהל בארצה" (*5). הכוונה הייתה ל"קונצרט חגיגי שהגישה באולם 'אהל' למחרת היום. ש.בן נחום שנכח באותו קונצרט, שיבח את הופעתה בשירים, שרובם עובדו בידי מלחינים ישראלים לכלים שונים, וציין שהיא "העלתה את לחני המסורת והפולקלור לרמת תרבות", ורק "שיר אחד ("אל הנגב") היווה מעין ויתור לסגנון האהוב על הקהל" (*6). לא כולם הסכימו עם העמדה הזו. חוקר הזמר אליהו הכהן סבר, שהפרידה מנרדי והמעבר ל"שירה אומנותית" היו דווקא נסיגה מהישגיה המוקדמים יותר של צפירה, טרם הפרידה ממנו. בתכנית רדיו שהגיש במלאת שלושים למותה אמר החוקר: "הפרידה הרועמת הזאת [מנרדי]... הייתה מפנה משמעותי בקריירה שלה, והיא תלתה בה תקוות מרובות להתקדמות ולהתפתחות. היא התחילה לשתף פעולה עם מלחינים ישראלים... מבחינה זו היא אמנם צברה זכויות רבות, אך בתחום הזמר העברי [העממי], מה שהייתה ברכה צפירה בתשע השנים שהופיעה עם נרדי, לא שבה להיות עוד אחרי כן. המעבר לשירה האומנתית שינה את כולה ואת קולה. הוא התעבה ואיבד גובה וגמישות, והרי היא הייתה אז בסך הכל בת 29 או 30. ...קהל היעד היה שונה, וכך הלכה והתרחקה מהסגנון הקליל והקולח שהיה להופעותיה על הבימה הקלה... רק פה ושם ניסתה לחזור בגיחות פתע [לסגנון הקודם]".
בשלבים המאוחרים של הקריירה שלה, החלה צפירה להופיע באולמות קטנים יותר מאשר בעבר. לדבריה (*7), נפגעו מיתרי קולה ללא תקנה, כשאושפז אריאל בנה בבית חולים כתוצאה מתאונה, בתקופת לימודיו במוסד הנוער 'הדסים' (*8). התאונה קרתה ב-7 בפברואר, 1959; למרות זאת, היא המשיכה להופיע מדי פעם, גם לאחר מכן. בקונצרט קאמרי במוזיאון תל-אביב בסוף אותו חודש (*9), היא כבר לא הייתה הסולנית היחידה, אלא הופיעה בחלק ממנו בלבד, בלווית רביעייה וכלי נשיפה, בשירי תור הזהב בספרד, ושירים אחרים; המבקרים לא ראו לנכון לבוא (*10). בל"ג בעומר של שנת 1960, היא הוזמנה להשתתף בביצוע השיר 'תל-אביב' (למילים של א.המאירי), במופע 'היה היו זמנים, מצעד פזמוני היישוב', שהתקיים ב'היכל התרבות' ושודר ברדיו. כבר אז, בת חמישים בלבד, היא הופיעה כנציגה נוסטאלגית מהעבר, בשיר ששרה בסוף שנות העשרים, בתיאטרון 'הקומקום'.
כיון שעסקה אז גם בציור, החלה צפירה להציג תערוכות מציוריה, כרקע לקונצרטים שלה. ב-1961 היא הופיעה בפסטיבל הישראלי הראשון למוסיקה קאמרית, עם 'הרביעייה הישראלית החדשה'. הקונצרט הוקלט ב'הבימה' ושודר ברדיו. באותה שנה היא הופיעה בקונצרט "ב'בית ליסין' בתל-אביב הגדולה" וידיעה בעיתון הדגישה ש"עצוב היה למראה - כסאות ריקים באולם הקטן" (*11). בסוף אוקטובר ובראשית נובמבר 1962 הופיעה צפירה בשני קונצרטים ב'בית ציוני אמריקה'; הם כללו תערוכה מציוריה, והתקיימו בחסות עיריית תל אביב. הופעה נוספת שלה התקיימה ב'בית הנשיא' זלמן שז"ר ב-1965, במסיבה לרגל יובל כפר הילדים 'מאיר שפיה' (*12). מן הראוי היה להזמינה לשיר באותו אירוע, כיון שהיא הייתה אחת התלמידות המפורסמות של אותו מוסד. בהזדמנות אחרת היא סיפרה, שפרשה כליל מן השירה, כשעלתה קרנו של בנה, אריאל, כמלחין וזמר (*13), אך לא ציינה תאריך מסוים. הופעתה האחרונה התקיימה סמוך לאמצע שנות השבעים, במוזיאון תל-אביב, בליווי רביעיית כלי-מיתר. באותן שנים היה הביקוש להופעותיה מוגבל לקהל מצומצם, וחלק מהכרטיסים נמכר באמצעות מיודעיה למכריהם.
בשנות החמישים החלה ללמוד ציור אצל הצייר שלום עוקשי שעבד בעכו, ואחר כך המשיכה את לימודיה בפאריס. בשנות השישים הציגה תערוכות מציוריה, בתחילה, ציורים של צבעי מים, ואחר כך גם של תמונות שמן. תערוכת צבעי שמן שנערכה בגלריה צ'מרינסקי בתל אביב, לא התקבלה בחיוב, ולדעת אחד המבקרים הייתה נסיונית בלבד, והעידה "על חוסר ידיעה במלאכת הציור, וביסודות האומנות הפלסטית". הוא סיים את ביקורתו בשאלה "מה טעם להציג ניסויים אלה ברבים?" (*14). באוקטובר 1967 היא הציגה תערוכה נוספת של ציוריה (הנושא - עצים ואבנים) בגלריה לאומנות 'מסדה' בתל-אביב. בשנים מאוחרות יותר עלה ערכם של ציוריה, והיה להם ביקוש במכירות פומביות.
*1. 'ניו-יורק טיימס', 7 באפריל, 1950
*2. מ.רבינא, 'דבר', 16 באוקטובר, 1953
*3. שם, 7 באוקטובר, 1953
*4. שם, 16 באוקטובר, 1953
*5. שם, 23 במרץ, 1958
*6. שם, 24 במרץ, 1958
*7. בראיון עם כרמית גיא, ירחון 'מוסיקה', מרץ, 1988
*8. אריאל זילבר נפצע ואושפז, כתוצאה מהתפוצצות פגז נפל, שמצאו הוא וחבריו במחנה 'דורה'. הפגז התפוצץ כשהיו בחדרם ב'הדסים'
*9. 'דבר', 25 בפברואר, 1959
*10. הקונצרט כלל גם מוסיקה קאמרית: רביעיות של היידן ומוצארט, וחמישיה של באך. ערב הופעתה ב'היה היו זמנים' 1960, אמרה צפירה: "היה לי קונצרט לפני שנה, אבל המבקרים לא ראו לנכון לבוא" [('דבר', 20 במאי, 1960].
*11. 'דבר', 9 באוקטובר, 1961
*12. צפירה הופיעה באותו מעמד בליווי רביעיית מיתרים - 'רביעיית בן-עמי' [זילבר]. 'דבר', 21 בינואר 1965
*13. עלייתו של אריאל זילבר התרחשה מסוף שנות ה-60 עד ראשית ה-70; ה"תאריך" הכללי הזה נזכר בכתבה לזכר צפירה, מאת ע.בר-קדמא, במוסף 'ידיעות אחרונות', '7 ימים', 6 באפריל, 1990, עמ' 21
*14. 'דבר' 26 בינואר, 1962
