פונאר

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה! כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים, הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ פֹּה מֵעֲבָרִים. אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ, דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר, לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא וְעִמּוֹ הָאוֹר. שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי, אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב! כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ לֹא יָבִין אוֹיֵב, גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ, גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ – עֱנוּתֵנוּ זֹאת הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת, הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת. תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ, לָנוּ סְתָו אָבֵל אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ, וּסְבִיבֵנוּ לֵיל. כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת, הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר, שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת: בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר. מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם, זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח נִשָּׂאִים לַיָּם תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ, אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ, בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה! בִּנְךָ קוֹרֵא, בִּנְךָ קוֹרֵא. שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר, מַבּוּעֵי הַלֵּב! עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה, נֵאָלֵם בִּכְאֵב. אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא! לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו: צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ לְעָלֶה בַּסְּתָו אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ: שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם! עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא נוּמָה, נוּמָה, נוּם. וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת, כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת, עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר בְּבוֹא הַדְּרוֹר, בְּבוֹא הַדְּרוֹר!שקט, שקט, בני נחרישה! כאן צומחים קברים, השונאים אותם נטעו פה מעברים. אל פונאר דרכים יובילו, דרך אין לחזור, לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור. שקט, בני לי, מטמוני לי, אל נבכה בכאב! כי בין כה וכה בכיינו לא יבין אויב, גם הים גבולות וחוף לו, גם הכלא סייג וסוף לו - ענותנו זאת היא בלי גבולות, היא בלי גבולות. תור אביב בא אל ארצך, לנו סתיו אבל אור גדול בכל זרוע, וסביבנו ליל. כבר הסתיו יזהיב צמרת, המכאוב יגבר, שכולה האם נשארת: בנה הוא בפונאר. מי הוויליה הנכבלת כבר ישאו דכיים, זועפים קרעי הקרח נישאים לים תמוגר חשכת ימינו, אור גדול יזרח עלינו, בוא, פרש, עלה! בנך קורא, בנך קורא. שקט, שקט, אל בסער, מבועי הלב! עד אשר חומות תפולנה, נאלם בכאב. אל נא, בני לי, אל תצחק נא! לא עת צחוק עכשיו: צר הפך את אביבנו לעלה בסתיו אט ייפך נא המבוע: שקט, בן רחום! עם הדרור ישוב גם אבא נומה, נומה, נום. וכמו ויליה המשוחררת, כאילן עוטה צמרת, עוד תזכה לאור בבוא הדרור, בבוא הדרור.

עיבוד מאת: שלמה עומר