האח ראשון לציון

הֶאָח, רִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן! עִיר כּוֹנְנוּ יָדֵינוּ לְמַעֲנֵךְ סָבַלְנוּ, שָׁפַכְנוּ דָּמֵנוּ! וְעִמָּךְ יַחַד נִחְיֶה בְּעֹנֶג וּדְרוֹר לָנֶצַח לָנֶצַח, עַד שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר! מֵאֶרֶץ הַצָּפוֹן, מִמְּקוֹם גָּלוּתֵנוּ נִמְלַטְנוּ מִזְרָחָה, מִזְרָחָה, מֵחֵיק אֵם חוֹרֶגֶת אֶל צִיּוֹן, אֶל צִיּוֹן בָּחַרְנוּ לְנַחֲלָה לָנוּ. הֶאָח, רִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן... רִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן, זֶה שְׁמָהּ וְזֶה שְׁמֵנוּ יָקוּם אַף יִשָּׁאֵר לָנֶצַח! כַּבַּרְזֶל הוּא חָרוּת עַל לוּחַ לִבֵּנוּ וּבְדָם הוּא נֶחְתָּם עַל הַמֵּצַח. הֶאָח, רִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן...האח ראשון לציון עיר כוננו ידינו למענך סבלנו שפכנו דמנו! ועמך יחד נחיה בעונג ודרור לנצח לנצח, עד שנות דור ודור! מארץ הצפון ממקום גלותנו נמלטנו מזרחה מזרחה, מחיק אם חורגת אל ציון אל ציון בחרנו לנחלה לנו. האח ראשון לציון... ראשון לציון, זה שמה וזה שמנו יקום אף יישאר לנצח! כברזל הוא חרות על לוח לבנו ובדם הוא נחתם על המצח. האח ראשון לציון...

תווי הבית הראשון ("האח ראשון לציון") והבית האחרון ("ראשון לציון זה שמה וזה שמנו").

משירי הראשונים בראשון לציון
ישראל שליטא על השירים "לחמנו לחמנו" ו"האח ראשון לציון"

"הלחנים של הזמירות הללו לא נלקחו מן המוכן כפי שהיה מקובל אז – על מנת להתאימם לטקסט החדש – אלא חוברו במכוון למילות הפיוטים האלה, אך זהותם של מחברי הלחנים לא נשמרה, ואף ישישי ראשון לציון לא ידעו לקבוע אל נכון מי הוא אשר חיברם [אליהו הכהן זיהה את המלחין איגלי לפי מקורות כתובים – זֶמֶרֶשֶׁת]. אמנם, בלחנים עצמם אינה מתגלה מקוריות מוסיקתית [כך במקור] כל שהיא; הם מהווים מעין תערובת של שירה אוקראינית קוזאקית מתובלת בלחני מארשים צבאיים רוסיים וניגוני חסידים רק יחד. אולם ובכל זאת, השירים האלה היו שגורים בפי תושבי המושבה והיו מושרים בלהט רב במשך שנים רבות. אך משום מה לא הרחיבו אל מחוץ לגבולם, ולא כל שכן אל מחוץ לארץ ישראל. קשה לקבוע את הסיבה לכך: אפשר שתוכן המילים הידהד באוזני יהודי הגולה כמליצי יתר על המידה וכרחוק מן המציאות של הימים ההם, ואולי נתעכבה הנפיצה באשמת המלודיה המסורבלת. אולם משמעותם ההיסטורית של החרוזים האלה וחשיבותם הפנימית כרקע ועילה לביטוי מוסיקתי-יהודי חדש ו"מעפיל" יעלה לאין שיעור, כאשר נְעַמֵּת את אלה מול זמירות העוני והדלות, או הפזמונים החדורים חוסר ישע ואפס תקווה, שהיו  שגורים בפי יהודי התפוצות בזמן ההוא [...] או אף אם נקביל אותם לעומת החרוזים הנרגשים אשר השמיע צונזער בשנות התשעים של המאה הקודמת על סבלות הגוף והנפש אשר עברו על המהגרים היהודיים באמריקה. [...] הלחנים המודפסים בזה [מובאים תווים במקור] הם חלק מכל המוסיקה של השיר – לכל בית חובר לחן מיוחד. את המלודיות רשמתי לפני למעלה מעשרים שנה מפי הישיש דב חביב-לובמן מראשוני ראשון לציון ובנו זרובבל אשר זכר עדיין את השירים מימי ילדותו.

מתוך "המוסיקה היהודית ויוצריה", 1960, הוצאת יהושע צ'צ'יק, עמ' 217-262. הערה: הדברים מובאים כלשונם עם מעט שינויי כתיב ביחס למקור (טאכסט, מאלודיה).