עִם שֶׁקֶט לֵיל קִינַת יְלֵל קוֹל מַר קוֹבֵל הִשְׁמִיעַ עִם לֵיל שָׁלֵו הֵד צְלִיל עָצֵב הָרוּחַ לִי הֵבִיאָה. מֵרֹב עַצְבוּת מֵעֹז-עֱנוּת בָּאֵבֶל הִתְיַפַּחְתִּי; עַל הוֹד פְּרָחִים מִכִּסּוּפִים אֶת דִּמְעוֹתַי שָׁפַכְתִּי. יָרֵחַ אוֹר מֵעִיב לִקְצֹר לִדְוַי אֵינוֹ זוֹרֵחַ הַכּוֹכָבִים מִתְעַמְעֲמִים אִתִּי לְהִתְיַפֵּחַ. אֵין קוֹל-חֶדְוָה צִפּוֹר שָׁרָה בָּרוֹם אֵינָהּ נִשְׁמַעַת חַיּוֹת טוֹרְפוֹת אִתִּי בּוֹכוֹת סוֹפְדוֹת אִתִּי בַּיַּעַר.עם שקט ליל, קינת ילל קול מר קובל השמיע. עם ליל שלו, הד צליל עצב הרוח לי הביאה. מרוב עצבות, מעוז ענות באבל התייפחתי. על הוד פרחים, מכיסופים את דמעותיי שפכתי. ירח אור מאיר מקצות מדווי עינו זורח. הכוכבים מתעממים איתי להתייפח. אין כל חדווה ציפור שרה ברום אינה נשמעת. חיות טורפות, איתי בוכות סופדות איתי ביער.