אדיר הוא

לא ברור מאין הגיעו המילים הללו לזעירא, אך נראה כי הן היו שגורות כבר בימי העלייה הראשונה, כפי שמספר ישראל בלקינד ("בנתיב הביל"ויים"):

אנשי ראשון-לציון היו הראשונים אשר התישבו בחבל הזה, והם היו הראשונים אשר באו בהתנגשות עם הבדואים יושבי האהלים. בכלל, לא היה פחד האנשים האלה על המתישבים. קרו מקרים רעים, כמו המקרה עם יוסף פינברג הנזכר, אשר התנפלו עליו בדואים בהיותו לבדו בדרך, ויפשטו את בגדיו מעליו ויעזבוהו ערום כמעט כביום הוולדו. אך מקרים כאלה היו בודדים, וגם בהם ידעו האכרים לדבר את אויביהם בשער. מקרים יותר רצינים החלו כאשר החילונו לזרוע תבואות בחורף, אז החלו הבדואים לבוא לרעות את עדריהם על אדמתנו ולא נמנעו לבוא גם על שדה זרוע... אז נחליט ללמדם דרך-ארץ ולהראות להם את היד החזקה... באופן כזה נהפך לנו הלילה למשמר. רק היה שומר המושבה מודיע כי שומע הוא צעדי עדרי-בקר בשדה, היו תכף ומיד עוזבים את התה, את השירים והרקודים, היו קופצים על הסוסים ואצים להתנפל על הרועים. הנשק היחידי היה השוט הארוך אשר בו היו מנהלים את הסוסים בעגלה. כרגיל היו הרועים בורחים ועוזבים את העדר. אבל קרו גם מקרים, כי היו מוציאים את חרבותיהם ומגינים על עצמם מפני הרוכבים. אך לא יכלו לעמוד בפני השוטים הארוכים, כי רגליהם היו תמיד יחפות ולא יכלו לסבול את הצלפת השוט. הם היו פונים עורף לברוח, והרוכבים היו רודפים אחריהם עד אהליהם.

מספר הסוסים לא היה גדול במושבה, ולכן היו רבים רצים אל המערכה בתור "חיל רגלי". אבל כרגיל היו הם מאחרים לבוא, כי הפרשים היו גומרים את המלחמה העיקרית. הם רק יכלו לקחת חלק בלקיחת בשבי את העדר ולהביאו אל תוך המושבה. בשמחה היו המנצחים שרים, וכל השפלה רעדה לקול השירה, ביחוד העברית אשר היתה אז שגורה בפינו:

אַדִּיר הוּא וְלֹא יָנוּם
בָּחוּר הוּא וְלֹא יִישָׁן,
הֵן בַּבַּיִת הֵן בָּעִיר
הֵן בַּשָּׂדֶה הֵן בַּכְּפָר,
הֵן בַּבִּקְעָה הֵן בָּהָר
תַצִּילֵנוּ מִכָּל צַר

המילים הנ"ל מופיעות גם בניגון של חסידות בובוב. מספר ידידה שטכלברג:

ישנו שיר שהושר בחסידות באבוב (קוראים בּוֹבּוֹב) והיה נפוץ בגליציה ורומניה. השיר פותח במילים "הן בבקעה הן בהר / הן בעיר והן בכפר / הן בשדה הן ביער / תצילנו מכל צר / ותוציאנו מגלות המר". המשך השיר הוא שילוב של מילים ביידיש עם פסוקים מספר תהילים.

בשיר יש פנייה לאלוקים מתוך עמדה פסיבית של ציפייה לישועה שמתאימה ללחן הנוגה. בשירו של זעירא הלחן מלא עיזוז והמילים אינן פנייה לשמים אלא מספרות בשבחם של הנלחמים הלוקחים את גורלם בידיהם. אם זעירא הכיר את הניגון הזה של חסידות בובוב, הרי שיש כאן דוגמה יפה לכך שחומר הגלם של שירת החלוצים הוא השיר והניגון החסידי, גם אם עובד ושונה לבלי הכר.

עוד על מקור המילים: בספר "נוהג כצאן יוסף" מאת ר' יוסף יוספא קאשמן, שמהדורתו הראשונה הודפסה בשנת תע"ח (1718), מוזכר זמר לשַבָּת: "אדיר הוא ולא ינום בחור הוא ולא ייזן" (עמוד קנ"ט, סימן כ"ו).