הורה ל"ג בעומר

מספר יוסף חרמוני, חדשות בן עזר 645 (23.5.2011):

כרטיס הטיסה לל"ג בעומר הוא "רדו לַנגב, יא שָבָּאבּ!" – שיר-סיסמה מונוטוני שזעקו רוקדי ההורה ברחבי הארץ (או לפחות ברחבי איילת השחר) [*מתברר שהיתה לשיר תפוצה גם באזורים אחרים. זמרשת], החברֶה עם השפמים או עִם הכמיהה לשפמים, בשנים 1953-55, בערך.
מעט רקע היסטורי: בשנת 1953 ביקש מי שכונה 'הזקן' (בן גוריון, אז בן 67!) להיפגש עם 'הנוער החלוצי'. הביאו לו את חניכי כל תנועות הנוער, למגרש ריק בשיח מוניס, היום אוניברסיטת תל אביב [אני הייתי שם. – אב"ע]. הזקן קרא לנוער לרדת להתיישב בנגב, וכמה חודשים לאחר מכן ירד בעצמו לגור בשדה בוקר.
קריאתו של בן גוריון לא הניעה נגבָּה שיטפונות של צעירים. לעומת זאת, דחס אותה מישהו (מאיילת-השחר?) לשאגת-הורה בת חמש מלים, שתיים מהן בערבית: "רדו לַנגב, יא שבּאבּ!"
ומדוע הורה בערבית? כאן יש לרקד כעשרים קילומטר מערבה מאיילת השחר, אל מירון, אל קבר רבי שמעון בר יוחאי. עד קום המדינה, היו נאספים שם בל"ג בעומר גם יהודים, עולי רגל, מן הארצות השכנות. אלה, ואחיהם ה'ספרדים' בני הארץ, היו רוקדים דֶבְּקה. (הדבקה היא ריקוד ערבי הדומה באופיו להורה: מעגל גברים רוקע כאיש אחד). בעודם מרקדים, היה המְעָ'נִי (הזמר) אשר במרכז המעגל שר בערבית שירי תהילה לרשב"י, לאלוהים וגם ליוצאי הקהילות השונות שהגיעו מן הארץ ומן הארצות השכנות, אנשים ששפתם ערבית, ושיריהם בערבית.
את פיוטיו, הנחרזים בַּמקום, היה המע'ני פותח ומסיים בפסוק בעל מנגינה מונוטונית, החוזר פעמים אחדות: "רוּדוּ עָלָיָ, יא שָבָּאבּ!" כלומר: "ענו לי [חיזרו אחרי] יא שבאב!" – פסוק שהוא הזמנה להצטרפות אל חרוזיו המאולתרים, אל המחול הרוקע. [תיאור המחול וטקסטים של המע'ני, ראו: ברסלבסקי, "הידעת את הארץ", כרך הגליל ועמקי הצפון, הוצ' הקבה"מ, תש"ז, ע"ע 93-86].
פסוק הדֶבְּקָה היהודי הזה, החוזר ונשנה, על מנגינתו המונוטונית והמשלהבת, חדר לארסנל קריאות ההורה של הקיבוצים ו/או תנועות הנוער, מתישהו לפני קום המדינה, או מיד לאחר מכן. הנערים, העורגים לטקסטים חדשים לשואגם במעגל רוקע, הזדמנו מן הסתם להילולת הרשב"י. קם איש לצון כלשהו, הפך את רוּדוּ (ענו, הַשיבו) ל-רְדוּ בעברית, המיר את 'עָלָיָ' ב-'לַנֶגֶב', ובכך הפך את תהילת רשב"י לתהילת הנגב ובן גוריון: "רדו לנגב, יא שבּאבּ!"
אגב, שָבָּאבּ: מילה ערבית זו פירושה צעירים (צעיר: שָׁבּ). כיון שהערבית משקפת ביתר נאמנות את השפה השמית-המערבית שמהן יצאו היא והעברית, ברור שגם בעברית קדומה פרוש המילה שובב הוא, פשוט: צעיר. וכיוון שצעיר נתפס כניגוד לזקן, שהוא מנוסה ולמוד-חיים, הפך שם התואר שובב למציין קלות דעת של עוורים, על היבטֵיהַ השליליים.

מגיב יעקב מזור:

חרמוני מייחס את הגרסה העברית לשנת 1953, בעקבות בן גוריון, וזו פרשנות שלאחר מעשה. שרנו את השיר קודם לכן, אולי אפילו לפני מלחמת השחרור. לכל המאוחר שרנו אותו בסוף שנת 1951, כשהיינו בכתה השביעית, עת המחזור שלנו התפרק משום שלא נמצאו מספי חברים שהתחייבו ללכת אחרי התיכון להכשרה, או לפחות להתגייס לנח"ל. המעטים שכן רצו בהגשמת האידיאולוגיה החלוצית הצטרפו, לשכבה המקבילה של שבט מצדה וסופם שייסדו את קיבוץ מגל. 

ל"ג בעומר   הנגב, המדבר והערבה   הורה   שירי זמרדעים   לחנים שלא אותרו במזהי שירים