שבי ציון

כִּי נָדַדְנוּ בַנֵּכָר כַּצִּפּוֹר מִגַּיְא אֶל הָר גַּם בָּכִינוּ שָׁמָּה מָר, אָז קִוִּינּו כִּי יֶשׁ יוֹם - קֵץ לַחֹשֶׁךְ, לָעַבְדוּת, בָּהּ טָבַעְנוּ בַּגָּלוּת; כִּי יֶשׁ יוֹם אוֹרָה וּפְדוּת לַטּוֹבֵעַ גַּם בַּתְּהֹם. מקהלה: כִּי הֻשְׁפַּלְנוּ בַּגָּלוּת לֹא נוֹאַשְׁנוּ עוֹד מִפְּדוּת! לֹא נוֹאַשְׁנוּ עוֹד מִשּׁוּב אֶל הָאָרֶץ בָּהּ תָּזוּב גַּם מִסֶּלַע נֹפֶת צוּף אֶל אִמֵּנוּ פֹּרִיָּה זוֹ שָׁמֵמָה - אַךְ מֵעַל עוֹד יַרְעִיפוּ אֶגְלֵי טַל עַל כָּל גֶּבַע, עַל כָּל גָּל, וִיעִירוּהָ לִתְחִיָּה. מקהלה: וִיעִירוּהָ לִתְחִיָּה זוֹ אַרְצֵנוּ פֹּרִיָּה! הֵן אֵלַיִךְ שַׁבְנוּ אֵם, בָּאנוּ יַחַד הִלָּחֵם עַל קִנֵּנוּ הַשָּׁמֵם, לֹא בַחֶרֶב לֹא בַחֲנִית; כִּי בִזְרֹעַ הַחֲמֻשָּׁה בַּמַּחְרֶשֶׁת הַלְּטֻשָּׁה וּבַסֵּפֶר, הַיְּרֻשָּׁה הָאַחַת זוֹ הַשְּׁאֵרִית. מקהלה: וּבְמִלְחֶמֶת הַשָּׁלוֹם כֹּה יִפָּתֶר חִישׁ הַחֲלוֹם! וּבְדָמֵינוּ רִוִּינוּךְ דִּמְעוֹתֵינוּ הִשְׁקִינוּךְ, אֶרֶץ! אֶרֶץ! קִוִּינוּךְ, קִוִּינוּךְ וָאַתְּ – עָנִית! שֶׁפַע בַּר וִיבוּל נָתַתְּ, וּבְדִמְעֵךְ, דָּמַיִךְ אַתְּ, שֶׁיָּשִׁיקוּ יֶקֶב, גַּת, דִִּמְעוֹתֵינוּ כְּבָר מָחִית. מקהלה: וּבְדָמַיִךְ, דַּם עֵנָב כְּבָר שִׂמַּחְתְּ כָּל לֵבָב!כי נדדנו בניכר כציפור מגיא אל הר גם בכינו שמה מר, אז קיווינו כי יש יום - קץ לחושך, לעבדות, בה טבענו בגלות; כי יש יום אורה ופדות לטובע גם בתהום. מקהלה: כי הושפלנו בגלות לא נואשנו עוד מפדות! לא נואשנו עוד משוב אל הארץ בה תזוב גם מסלע נופת צוף אל אמנו פוריה זו שממה – אך מעל עוד ירעיפו אגלי טל על כל גבע, על כל גל, ויעירוה לתחייה. מקהלה: ויעירוה לתחיה זו ארצנו פוריה! הן אליך שבנו אם, באנו יחד הילחם על קננו השמט, לא בחרב לא בחנית; כי בזרוע החמושה במחרשת הלטושה ובספר, הירושה האחת זו השארית. מקהלה: ובמלחמת השלום כה ייפתר חיש החלום! ובדמינו ריוינוך דמעותינו השקינוך, ארץ! ארץ! קיוינוך, קיוינוך ואת - ענית! שפע בר ויבול נתת, ובדומעך, דמיך את, שישיקו יקב, גת, דמעותינו כבר מחית. מקהלה: ובדמייך, דם ענב כבר שימחת כל לבב!