היה זה יום אביב

הָיָה זֶה יוֹם אָבִיב בָּהִיר כְּמוֹ תָּמִיד נִפְלָא לַטֶּבַע עֲשָׂרָה קַבִּים שֶׁל יֹפִי אָז הָיָה בְּשֶׁקֶט צִפֳּרִים נִתְּרוּ וּבְנֹעַם הִזְדַּמְּרוּ "לֵךְ לַגֶּטוֹ!" בָּאָה הַפְּקוּדָה. הַדֶּרֶךְ נִמְשְׁכָה מְאֹד לֵילֵךְ הָיָה קָשֶׁה נִדְמֶה עָלֵינוּ לוּ תַּבִּיט גַּם אֶבֶן תִּתְבַּכֶּה הִסְתַּחֲבוּ זָקֵן וָיֶלֶד כִּבְהֵמָה לִשְׁחֹט מוּבֶלֶת דַּם אֱנוֹש נִגַּר בְּרֹאשׁ חוּצוֹת שַׁעֲרוּ נָא מַה פִּתְאוֹם קָרָנוּ! הַכֹּל אִבַּדְנוּ - זֹאת הֵיטֵב יָדַעְנוּ מִי אֵין לוֹ אַבָּא, אֵין לוֹ אִמָּא מִי בִּתּוֹ לָמוּת הִקְדִּימָה הַשּׂוֹנֵא הִשִּׂיג אֶת מַטְרָתוֹ וְשׁוּב הִגִּיעַ הָאָבִיב הָדוּר הַכֹּל סָבִיב וְאָנוּ רַק נִסְבֹּל בִּפְנִים אִלְּמִים מְקֻלָּלִים כִּי בַּעֲדִי עוֹלָם חָסוּם וְלֹא נִשְׁאַר סִכּוּי מְאוּם זִיק-שֶׁבֶר לֹא יַחֲדֹר בְּקִיר אָטוּם עַל דַּרְכֵי פּוֹנַאר לְעֵין שָׁמַיִם כֻּמְתּוֹת וַחֲפָצִים שְׁרוּיִים בַּמַּיִם חֶפְצֵי הַקָּרְבָּנוֹת הֵם אֵלּוּ הַתְּמִימִים שֶׁלֹּא עִוְּלוּ! הַשּׂוֹנֵא הֵפִיק בָּם אֶת זְמָמוֹ היה זה יום אביב בהיר כמו תמיד נפלא לטבע עשרה קבים של יופי אז היה בשקט ציפורים ניתרו ובנועם הזדמרו "לך לגטו!" באה הפקודה. הדרך נמשכה מאוד לילך היה קשה נדמה עלינו לו תביט גם אבן תתבכה הסתחבו זקן וילד כבהמה לשחוט מובלת דם אנוש ניגר בראש חוצות שערו נא מה פתאום קרנו! הכל איבדנו - זאת היטב ידענו מי אין לו אבא, אין לו אמא מי בתו למות הקדימה השונא השיג את מטרתו ושוב הגיע האביב הדור הכל סביב ואנו רק נסבול בפנים אלמים מקוללים כי בעדי עולם חסום ולא נשאר סיכוי מאום זיק-שבר לא יחדור בקיר אטום על דרכי פונאר לעין שמיים כומתות וחפצים שרויים במים חפצי הקורבנות הם אלו התמימים שלא עיוולו! השונא הפיק בם את זממו