ש. שלום (שמו המלא: שלום יוסף שפירא) 1904 - 1990. סופר, משורר ומתרגם עברי.
שלום נולד בפרצ'ב שבפולין ב-1904, ועלה לארץ ישראל בשנת 1922, עם משפחת סבו האדמו"ר מדרוהוביץ', רבי חיים מאיר יחיאל שפירא. ב-1925 הצטרף עם אביו, האדמו"ר מדרוהוביץ', רבי אברהם יעקב שפירא, לקבוצת החסידים שייסדו את היישוב כפר חסידים שבעמק זבולון, בראשות קרוב משפחתו האדמו"ר מקוז'ניץ והאדמו"ר מיבלונה.
ש. שלום היה מורה, אך בשל מחלת לב מתמשכת נאלץ לחדול מהוראה. הוא החל לפרסם משיריו בעיתונות הארצישראלית, ויצר לו נתיב מיוחד משלו, בשירה העברית בת הזמן. בשירתו הלירית ניכרת זיקה למסורת השירה הסימבוליסטית - ה"אני" השירי שלו תוהה על מסתרי העולם שמסביבו ומנסה להגיע לאיחוד מיסטי עימו. בשירתו מורגשת השפעת הסמלים והרעיונות של עולם הקבלה והחסידות שעליהן גדל. ש. שלום כתב גם שירה לאומית, ורבים משיריו הולחנו. הוא הרבה לתרגם משירת העולם; בין היתר, תרגם את כל הסונטות של שייקספיר מאנגלית, וזכה על תרגומו זה בפרס טשרניחובסקי לתרגום.
יצירתו שבפרוזה היא בעיקרה אוטוביוגרפית. ש. שלום ראה את עצמו כאדם מיוחד, בעל קשרים מיוחדים לעולמות שמעל. וכן ראה את עצמו כאישיות רומנטית שאינה מחויבת למקובלות. ספרו "יומן בגליל" מבוסס על קשר רומנטי שהיה לו עם בחורה ערבייה. משפחתו זעמה על כך, והוא נשלח ללמוד בגרמניה. ספרו "הנר לא כבה" מבוסס על קשר רומנטי שהיה לו עם רופאה שהתאבדה לאחר שהתברר לה שלא יעזוב את אשתו.
שיריו של ש. שלום תורגמו לכמה לשונות, בהן יידיש, אנגלית, גרמנית, ספרדית, צרפתית, וחלקם אף יצאו בקבצים. בשנת 1949 זכה בפרס ברנר, וב-1973 זכה בפרס ישראל לשירה. חייו היו קשים, מצוקה כלכלית מתמשכת ומחלות כרוניות לא הרפו ממנו ומאשתו. הוא היה בין הסופרים שעברו לגור בחיפה, בראשית שנות החמישים, על פי הזמנתו של ראש העיר אבא חושי. אחיו היה המחנך יצחק שפירא, לשעבר מנהל בית הספר הריאלי. חרף מחלותיו ובריאותו הלקויה, זכה לאריכות ימים. מבין שיריו המולחנים ישנם אחדים המושרים עד היום.
(תודה לאלישע פורת)