עַל הַדֶּרֶךְ עֵץ עוֹמֵד הוּא עוֹמֵד שָׁחוּחַ צִפּוֹרֵי הָעֵץ כֻּלָּן נִתְפַּזְּרוּ בָּרוּחַ לַמִּזְרָח, לַמַּעֲרָב וְיִתְרָן הִדְרִימוּ וְהָעֵץ הֻפְקַר בָּדָד לַסּוּפוֹת יָהִימוּ אָז לְאִמָּא סַחְתִּי כָּךְ "תְּנִי, אִמִּי, אַל פַּחַד וּבִן רֶגַע אֶהֱפֹךְ לְצִפּוֹר פּוֹרַחַת וְאֵשֵׁב לִי עַל הָעֵץ וּמִזְמוֹר אַנְעִימָה לוֹ בַּחֹרֶף נֶחָמָה הוּא יְהִי, הוֹי אִמָּא" אָמְרָה הָאֵם: "אַל נָא בְּנִי" וּדְמָעוֹת הִזִּילָה "פֶּן בְּנִי עַל זֶה הָעֵץ לִי תִּקְפָּא חָלִילָה" "עַל עֵינַיִךְ הַיָּפוֹת צַר, הוֹי אִמָּא," סַחְתִּי וַאֲזַי מִנֵּיה וּבֵיה לְצִפּוֹר הָפַכְתִּי תֵּבְךְּ אִמִּי: "הוֹי אִיצִיק בְּנִי, קַח בְּשֵׁם שָׁמַיִם לְפָחוֹת קַח נָא סוּדָר כִּי תִּצְטַנֵּן בֵּינְתַיִם עַרְדָּלֶיךָ קַח אִתְּךָ כִּי עַז הַחֹרֶף יְהִי הַפַּרְוָה רְכֹס הֵיטֵב אוֹי לִי, בְּכִי וָנֶהִי! וְאַל תִּשְׁכַּח הָאֲפֻדָּה לְבַש אוֹתָהּ, פּוֹחֵחַ אִם בֵּין שׁוֹכְנֵי עָפָר אֵינְךָ רוֹצֶה לְהִתְאָרֵחַ" בְּדֵי עָמָל אֶפְרֹשׂ כְּנָפַי כִּי רַב, כִּי רַב הַלְּבוּשׁ הוּא שֶבּוֹ עָטוֹף עָטְפָה אִמִּי בֶּן כָּנָף חָלוּשׁ הוּא וּבְעֵינֵי אִמִּי אָצִיץ נַפְשִׁי בִּי מִשְׁתּוֹחַחַת מָנְעָה מִמֶּנִּי אַהֲבָתָהּ לִהְיוֹת צִפּוֹר פּוֹרַחַת על הדרך עץ עומד הוא עומד שחוח ציפורי העץ כולן נתפזרו ברוח. למזרח, למערב ויתרן הדרימו והעץ הופקר בדד לסופות יָהימו. אז לאמא סחתי כך "תני, אמי, אל פחד ובן רגע אהפך לציפור פורחת. ואשב לי על העץ ומזמור אנעימה לו בחורף נחמה הוא יהי, הוי אמא". אמרה האם: "אל נא, בני" ודמעות הזילה "פן בני, על זה העץ לי תקפא חלילה". "על עינייך היפות צר, הוי אמא", סחתי ואזי מניה וביה לציפור הפכתי. תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, קח בשם שמיים לפחות קח נא סודר כי תצטנן בינתיים. ערדליך קח איתך כי עז החורף יהי הפרווה רכוס היטב אוי לי בכי ונהי! ואל תשכח האפודה לבש אותה, פוחח אם בין שוכני עפר אינך רוצה להתארח". בדי עמל אפרוש כנפי כי רב, כי רב הלבוש הוא שבו עטוף עטפה אמי בן כנף חלוש הוא. ובעיני אמי אציץ נפשי בי משתוחחת מנעה ממני אהבתה להיות ציפור פורחת.