מילים (3 גרסאות)
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ שָׁמָּה מִתְגּוֹלֶלֶת
שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינַיִם,
נֶהְדֶּפֶת מִסַּעַר עָלֶיהָ נוֹבֶלֶת,
שׁוֹכֶבֶת פֹּה מִיּוֹמַיִם.
וְהִיא מִתְחַנֶּנֶת לְכָל נוֹסֵעַ:
"אָנָּא, אִישִׁים, חָנּוּנִי!
שִׁמְרוּ צַעֲדֵיכֶם אוֹתִי מִנְּגֹעַ,
פֶּן בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְמְסוּנִי!
אָנָּא חָנּוּנִי!
מֵעָפָר הֲרִימוּנִי,
פֶּן אֶהְיֶה לְמִרְמַס רַגְלַיִם;
בְּיֶדְכֶם שָׂאוּנִי
אֶל עֵדֶן גַּנִּי,
אֶל גַּן מַחְמַד עֵינַיִם."
"בִּרְאוֹתִי בַּגַּן שׁוֹשַׁנָּה נְטוּעָה
תִּשְׁתַּפֵּךְ עָלַי נַפְשִׁי וְרוּחִי;
גַּם אָנֹכִי הָיִיתִי מְאֻשָּׁרָה כָמוֹהָ
נָתַתִּי רֵיחַ נִיחוֹחִי,
בְּכֶרֶם הַמֶּלֶךְ הָיִיתִי פּוֹרַחַת
רוּחַ צַד שָׁאַפְתִּי,
הַחַרְסָה מִמַּעַל בְּקַרְנֶיהָ זוֹרַחַת
וְעַתָּה בַיָּד נִקְטַפְתִּי;
זֶה קוֹטֵף, זֶה חוֹמֵס,
זֶה טוֹרֵף, זֶה רוֹמֵס,
מֵאָז לֹא מָצָאתִי מָנוֹחַ,
גַּלְמוּדָה שׁוֹכֶבֶת,
מִמָּטָר נִרְקֶבֶת,
נִרְקֶבֶת עַד אֵין בִּי כֹחַ".
בְּעוֹד הַשּׁוֹשַׁנָּה מַר תְּיַלֵּלָה
עַל אָבְדַן תִּפְאֶרֶת פְּרָחֶיהָ,
וְהִנֵּה מַלְאַךְ יָי נִצָּב בַּמְּסִלָּה,
מִמָּרוֹם שֻׁלַּח אֵלֶיהָ.
– "מִי אַתְּ, עֲנִיָּה, מִי אַתְּ, אֻמְלָלָה?
אֵיפֹה הָיִית עַד כֹּה?
מָתַי נִקְטַפְתְּ, יַד מִי בָךְ חָלָה,
וְעַתָּה מַה לָּךְ פֹּה?"
וַתַּעַן הַשּׁוֹשַׁנָּה
בְּקוֹל מַר כַּלַּעֲנָה:
– "אוֹי לִי כִּי יָרַדְתִּי שְׁאוֹלָה,
מִצִּיּוֹן אֲנִי,
יְהוּדָה שְׁמִי,
וְעַתָּה הִנְנִי בַגּוֹלָה."
"לִפְנֵי שְׁנוֹת אַלְפַּיִם הָיִיתִי בְרוּכָה
בַּמְּלָכִים הָיִיתִי הַגְּבֶרֶת:
בְּיָדִי אָז שַׁרְבִיט הַמְּלוּכָה
עַל רֹאשִׁי - כֶּתֶר תִּפְאֶרֶת,
מְלָכִים מָשַׁחְתִּי מִגֶּזַע יְהוּדָה,
וְאַהֲרֹן – כֹּהֲנֵי אֵל,
וְעַתָּה נִשְׁאַרְתִּי שְׁכוּלָה, גַּלְמוּדָה,
וְאֵין לִי מוֹדָע וְגוֹאֵל!
לִסְפָרַד נִגְלֵיתִי,
לְדָתָם נִקְרֵאתִי,
בְּקִנְאַת הַדַּת אֲכָלוּנִי,
הִרְבּוּ חֲלָלַי,
זְקֵנַי וְעוֹלְלַי,
עַד כִּי כָלָה גֵּרְשׁוּנִי!"
כַּשּׁוֹשַׁנָּה בַצִּיָּה נִדְמֵית בַּת-יְהוּדָה,
בָּרֶפֶשׁ נִרְמָסִים פְּרָחַיִךְ;
בְּזוּיָה אַתְּ, שְׁבוּיָה, טְרוּפָה, גַּלְמוּדָה,
אֵין מִי יְרַחֵם עָלַיִךְ.
אָבַדְתְּ עַמֵּךְ, אָבַדְתְּ עֻזֵּךְ,
אָבַדְתְּ אַף נֶצַח וָחַיִל;
אַךְ אֱמוּנָתֵךְ הִיא תִקְוָתֵךְ
בְּאֹרֶךְ אִישׁוֹן הַלַּיִל.
זַעֲקִי לֶאֱלֹהַיִךְ
עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ,
חַכִּי עַד יְקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה,
וִיחַדֵּשׁ יָמַיִךְ
כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ
וְלִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְּרִנָּה.
שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינַיִם,
נֶהְדֶּפֶת מִסַּעַר עָלֶיהָ נוֹבֶלֶת,
שׁוֹכֶבֶת פֹּה מִיּוֹמַיִם.
וְהִיא מִתְחַנֶּנֶת לְכָל נוֹסֵעַ:
"אָנָּא, אִישִׁים, חָנּוּנִי!
שִׁמְרוּ צַעֲדֵיכֶם אוֹתִי מִנְּגֹעַ,
פֶּן בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְמְסוּנִי!
אָנָּא חָנּוּנִי!
מֵעָפָר הֲרִימוּנִי,
פֶּן אֶהְיֶה לְמִרְמַס רַגְלַיִם;
בְּיֶדְכֶם שָׂאוּנִי
אֶל עֵדֶן גַּנִּי,
אֶל גַּן מַחְמַד עֵינַיִם."
"בִּרְאוֹתִי בַּגַּן שׁוֹשַׁנָּה נְטוּעָה
תִּשְׁתַּפֵּךְ עָלַי נַפְשִׁי וְרוּחִי;
גַּם אָנֹכִי הָיִיתִי מְאֻשָּׁרָה כָמוֹהָ
נָתַתִּי רֵיחַ נִיחוֹחִי,
בְּכֶרֶם הַמֶּלֶךְ הָיִיתִי פּוֹרַחַת
רוּחַ צַד שָׁאַפְתִּי,
הַחַרְסָה מִמַּעַל בְּקַרְנֶיהָ זוֹרַחַת
וְעַתָּה בַיָּד נִקְטַפְתִּי;
זֶה קוֹטֵף, זֶה חוֹמֵס,
זֶה טוֹרֵף, זֶה רוֹמֵס,
מֵאָז לֹא מָצָאתִי מָנוֹחַ,
גַּלְמוּדָה שׁוֹכֶבֶת,
מִמָּטָר נִרְקֶבֶת,
נִרְקֶבֶת עַד אֵין בִּי כֹחַ".
בְּעוֹד הַשּׁוֹשַׁנָּה מַר תְּיַלֵּלָה
עַל אָבְדַן תִּפְאֶרֶת פְּרָחֶיהָ,
וְהִנֵּה מַלְאַךְ יָי נִצָּב בַּמְּסִלָּה,
מִמָּרוֹם שֻׁלַּח אֵלֶיהָ.
– "מִי אַתְּ, עֲנִיָּה, מִי אַתְּ, אֻמְלָלָה?
אֵיפֹה הָיִית עַד כֹּה?
מָתַי נִקְטַפְתְּ, יַד מִי בָךְ חָלָה,
וְעַתָּה מַה לָּךְ פֹּה?"
וַתַּעַן הַשּׁוֹשַׁנָּה
בְּקוֹל מַר כַּלַּעֲנָה:
– "אוֹי לִי כִּי יָרַדְתִּי שְׁאוֹלָה,
מִצִּיּוֹן אֲנִי,
יְהוּדָה שְׁמִי,
וְעַתָּה הִנְנִי בַגּוֹלָה."
"לִפְנֵי שְׁנוֹת אַלְפַּיִם הָיִיתִי בְרוּכָה
בַּמְּלָכִים הָיִיתִי הַגְּבֶרֶת:
בְּיָדִי אָז שַׁרְבִיט הַמְּלוּכָה
עַל רֹאשִׁי - כֶּתֶר תִּפְאֶרֶת,
מְלָכִים מָשַׁחְתִּי מִגֶּזַע יְהוּדָה,
וְאַהֲרֹן – כֹּהֲנֵי אֵל,
וְעַתָּה נִשְׁאַרְתִּי שְׁכוּלָה, גַּלְמוּדָה,
וְאֵין לִי מוֹדָע וְגוֹאֵל!
לִסְפָרַד נִגְלֵיתִי,
לְדָתָם נִקְרֵאתִי,
בְּקִנְאַת הַדַּת אֲכָלוּנִי,
הִרְבּוּ חֲלָלַי,
זְקֵנַי וְעוֹלְלַי,
עַד כִּי כָלָה גֵּרְשׁוּנִי!"
כַּשּׁוֹשַׁנָּה בַצִּיָּה נִדְמֵית בַּת-יְהוּדָה,
בָּרֶפֶשׁ נִרְמָסִים פְּרָחַיִךְ;
בְּזוּיָה אַתְּ, שְׁבוּיָה, טְרוּפָה, גַּלְמוּדָה,
אֵין מִי יְרַחֵם עָלַיִךְ.
אָבַדְתְּ עַמֵּךְ, אָבַדְתְּ עֻזֵּךְ,
אָבַדְתְּ אַף נֶצַח וָחַיִל;
אַךְ אֱמוּנָתֵךְ הִיא תִקְוָתֵךְ
בְּאֹרֶךְ אִישׁוֹן הַלַּיִל.
זַעֲקִי לֶאֱלֹהַיִךְ
עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ,
חַכִּי עַד יְקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה,
וִיחַדֵּשׁ יָמַיִךְ
כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ
וְלִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְּרִנָּה.
מקור:
"ספר השירים - קובץ ראשון; לגני ילדים, לבתי-ספר עממיים ותיכונים, מהדורה ראשונה"
, ילקוט, ברלין
, תרע"ב 1912
, 58
שורה 8:
פֶּן בְּרֶגֶל תִּרְמְסוּנִי
[בבית 2]
... רוּחַ צַח הָיִיתִי שׁוֹאֶפֶת
... וְעַתָּה, הָה, הִנְּנִי בְּיָד נִקְטֶפֶת
זֶה קוֹטֵף, זֶה רוֹמֵס,
זֶה טוֹרֵף, זֶה חוֹמֵס
[בבית 3]
עַל אָבְדַּן תִּפְאַרְתָּהּ וּפְרָחֶיהָ
[בבית 4]
לִפְנֵי שְׁנוֹת אַלְפַּיִם בִּהְיוֹתִי בְּרוּכָה
בַּמְּלָכִים הָיִיתִי גְּבֶרֶת
עוֹרַרְתִּי מִלְחֲמוֹת בְּנֵזֶר הַמְּלוּכָה
עַל רֹאשִׁי כֶּתֶר תִּפְאֶרֶת
מְלָכִים נָסַכְתִּי מִגֶּזַע יְהוּדָה
וּמֵאַהֲרֹן – כֹּהֲנֵי אֵל
וְעַתָּה נִשְׁאַרְתִּי שַׁמָּה וְגַלְמוּדָה
בְּאֵין מוֹדָע וְגוֹאֵל
לִסְפָרַד נִגְלֵיתִי, בְּדָתָם נִקְרֵאתִי
קִנְאַת הַדָּת אֲכָלַתְנִי
הִרְבּוּ חֲלָלַי, זְקֵנַי וְעוֹלָלַי,
עַד כִּי כָלָה גֵּרְשׁוּנִי
[בית 5]
כְּשׁוֹשַׁנָּה בַצִּיָּה נִדְמֵיתָ, יְהוּדָה,
מָשְׁלָךְ בְּרֶפֶשׁ פְּרָחֶיךָ
בָּזוּי וְשָׁסוּי, טְרוּפָה וּשְׁדוּדָה
אֵין מִי יְרַחֵם עָלַיִךְ ...
[כמו בנוסח ראשי]
שְׂאִי זַעַף אֱלֹהַיִךְ, עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ
וִיקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה
לִמְכוֹן שִׁבְתֵּךְ כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ
לִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְרִנָּה
פֶּן בְּרֶגֶל תִּרְמְסוּנִי
[בבית 2]
... רוּחַ צַח הָיִיתִי שׁוֹאֶפֶת
... וְעַתָּה, הָה, הִנְּנִי בְּיָד נִקְטֶפֶת
זֶה קוֹטֵף, זֶה רוֹמֵס,
זֶה טוֹרֵף, זֶה חוֹמֵס
[בבית 3]
עַל אָבְדַּן תִּפְאַרְתָּהּ וּפְרָחֶיהָ
[בבית 4]
לִפְנֵי שְׁנוֹת אַלְפַּיִם בִּהְיוֹתִי בְּרוּכָה
בַּמְּלָכִים הָיִיתִי גְּבֶרֶת
עוֹרַרְתִּי מִלְחֲמוֹת בְּנֵזֶר הַמְּלוּכָה
עַל רֹאשִׁי כֶּתֶר תִּפְאֶרֶת
מְלָכִים נָסַכְתִּי מִגֶּזַע יְהוּדָה
וּמֵאַהֲרֹן – כֹּהֲנֵי אֵל
וְעַתָּה נִשְׁאַרְתִּי שַׁמָּה וְגַלְמוּדָה
בְּאֵין מוֹדָע וְגוֹאֵל
לִסְפָרַד נִגְלֵיתִי, בְּדָתָם נִקְרֵאתִי
קִנְאַת הַדָּת אֲכָלַתְנִי
הִרְבּוּ חֲלָלַי, זְקֵנַי וְעוֹלָלַי,
עַד כִּי כָלָה גֵּרְשׁוּנִי
[בית 5]
כְּשׁוֹשַׁנָּה בַצִּיָּה נִדְמֵיתָ, יְהוּדָה,
מָשְׁלָךְ בְּרֶפֶשׁ פְּרָחֶיךָ
בָּזוּי וְשָׁסוּי, טְרוּפָה וּשְׁדוּדָה
אֵין מִי יְרַחֵם עָלַיִךְ ...
[כמו בנוסח ראשי]
שְׂאִי זַעַף אֱלֹהַיִךְ, עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ
וִיקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה
לִמְכוֹן שִׁבְתֵּךְ כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ
לִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְרִנָּה
מקור:
"אליקום צונזערס ווערק : קריטישע אויסגאבע [2 כרכים]"
, יידישע וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט, ניו יארק [ניו יורק]
, 1964
, 123
–125
על הגרסה: במהדורה המדעית של שירי צונזר, כרך 2, עמ' 722, מובא פירוט הבדלי הנוסח מן הנוסח האחר, שמקורו מזוהה שם "כינור, שירי ציון, ג".
די בלום
וווּ אַלע פֿאָרן, אין מיטן וועג,
ליגט דאָרט אַ טײַערע בלום;
ליגט און פֿוילט שוין אייניקע טעג,
דער ווינט וואַרפֿט איר אַרום;
און זי שרײַט און וויינט מיט גרויס געבעט:
„פּאַמעלעך, זעט ווי איר גייט!
האָט רחמנות, זעט, איר צעטרעט
אַ בלום מיט אַ פּרעכטיקן קווייט!
רחמנות האָט ווער,
קומט נאָר אַהער –
הייבט אויף אַ בלום, וואָס זי גלאַנצט!
טראָגט מיך אַהין,
פֿון וואַנען איך בין,
וווּ מע האָט מיר צום ערשטן געפֿלאַנצט.
אַז איך זע איצט בלומען פֿון יעדער זײַט,
גיסט פֿון מיר טרערן אַ טײַך;
איך דערמאָן זיך מײַן גליק פֿון די פֿאָריקע צײַט –
געווען מיט אַלע בלומען צו גלײַך...
אין קײַזערלעכן גאָרטן ווען איך האָב געבליט,
און די זון האָט מיר ליכטיק געשײַנט,
צענדליקע דינער האָבן מיר געהיט –
טאָ זעט נאָר דעם סוף פֿון מיר הײַנט:
דער טרעט אין דער קוועטשט.
צעווייקט און צענעצט,
די בלעטער – אַראָפּ פֿון קאָליר;
איך ליג אויפֿן מיסט,
דער רעגן ער גיסט,
עס איז גאָר קיין רחמנות אויף מיר.“
ווי די בלום וויינט דאָ און שרײַט,
עס צענעמט יעדער מענטשן זײַן הערץ,
קומט אָן אַ מלאך גאָר פֿון דער זײַט
און הערט דאָ איר שרײַען, איר שמערץ.
„זאָג מיר, דו בלום, זאָג מיר דעם וואָרט,
צענעמסט מיך מײַן האַרץ אָן אַ ברעג;
וווּ ביסטו געוואַקסן? ווי רופֿט מען דעם אָרט?
ווי קומסטו אַהער אויפֿן וועג?“
טוט זי אַ געשריי:
„אוי, ווינד איז מיר, וויי!
צי דו דערקענסט מיר שוין גאָר ניט פֿון פֿרי'ר?
פֿון ירושלים בין איך,
'ייִד' רופֿט מען מיך,
האָב דו כאָטש רחמנות אויף מיר!
פֿאַר צוויי טויזנט יאָר ווען דו וואָלטסט מיר זען,
בשעת איך האָב מײַן מלוכה געהאַט,
וואָלטסט אַליין דיך פֿאַרוווּנדערט ווי איך בין געווען,
די שוינהייט פֿון מײַן יעדער בלאַט –
כּהנים, לוויים, יענערעלער אָן אַ שיעור,
איך האָב דאַמאָלס שטאָלצירט אין פֿלאָר.
דאַן האָט מען פּלוצלינג אויסגעריסן מיר,
איך וואַלגער מיך באַלד צוויי טויזנט יאָר...
וווּ איך בין געווען,
האָב איך רציחות געזען,
געריסן מיר גליד פֿאַר גליד;
געברענט און געשניטן
און נאָך מער צרות געליטן –
און נאָר ווײַל איך בין אַ ייִד!“...
אַזוי האָט זיך אַ מאָל געוואַלגערט דער ייִִד,
ווי די בלום אויפֿן וועג מיט איר צוועט;
דער נעמט אים זײַן כּבֿוד, דער רופֿט אים „זשיד“,
דער מיט די פֿיס אים צעטרעט.
און ער האָט שוין פֿאַרלאָרן זײַן מוט און זײַן דרייסט,
פֿאַרלאָרן זײַן קראַפֿט און זײַן מאַכט;
מערניט די אמונה, דאָס איז נאָך זײַן טרייסט
אין דער לאַנגער, פֿינצטערער נאַכט.
אַך, מײַן הערץ
פּלאַצט מיר פֿון שמערץ,
דו האָסט דאָך אַ מאָל אויך געבליט!
אַזוי אַ שיינער צוועט
יעדערער טרעט,
ווי האָט איר עס קיין רחמנות ניט?...
ווי נאָר דער מלאך הערט איר דאָ דערמאָנען
איר אַלטן ייִִחוס פֿון ציון,
זעצט ער איר צעווישן אַלע וואַזאָנען,
זי הייבט ווידער שוין אָן צו בליִען.
און ער טרייסט איר מיט מיטלייד: „וויש אָפּ דײַנע טרערן,
די זון הייבט דיר אָן שוין צו שײַנען;
איך וועל דיר חלילה דײַן אמונה ניט שטערן,
איך וועל דיר נאָך פּוצן און פֿײַנען!“
פֿרעגט זי בײַ עם:
„זאָג מיר דײַן שם,
לאָמיך וויסן דעם נאָמען פֿון זיי.“
ענטפֿערט ער איר:
„דער נאָמען פֿון מיר
איז אַלכּסנדר, קייזער פֿון ראַסיי
וווּ אַלע פֿאָרן, אין מיטן וועג,
ליגט דאָרט אַ טײַערע בלום;
ליגט און פֿוילט שוין אייניקע טעג,
דער ווינט וואַרפֿט איר אַרום;
און זי שרײַט און וויינט מיט גרויס געבעט:
„פּאַמעלעך, זעט ווי איר גייט!
האָט רחמנות, זעט, איר צעטרעט
אַ בלום מיט אַ פּרעכטיקן קווייט!
רחמנות האָט ווער,
קומט נאָר אַהער –
הייבט אויף אַ בלום, וואָס זי גלאַנצט!
טראָגט מיך אַהין,
פֿון וואַנען איך בין,
וווּ מע האָט מיר צום ערשטן געפֿלאַנצט.
אַז איך זע איצט בלומען פֿון יעדער זײַט,
גיסט פֿון מיר טרערן אַ טײַך;
איך דערמאָן זיך מײַן גליק פֿון די פֿאָריקע צײַט –
געווען מיט אַלע בלומען צו גלײַך...
אין קײַזערלעכן גאָרטן ווען איך האָב געבליט,
און די זון האָט מיר ליכטיק געשײַנט,
צענדליקע דינער האָבן מיר געהיט –
טאָ זעט נאָר דעם סוף פֿון מיר הײַנט:
דער טרעט אין דער קוועטשט.
צעווייקט און צענעצט,
די בלעטער – אַראָפּ פֿון קאָליר;
איך ליג אויפֿן מיסט,
דער רעגן ער גיסט,
עס איז גאָר קיין רחמנות אויף מיר.“
ווי די בלום וויינט דאָ און שרײַט,
עס צענעמט יעדער מענטשן זײַן הערץ,
קומט אָן אַ מלאך גאָר פֿון דער זײַט
און הערט דאָ איר שרײַען, איר שמערץ.
„זאָג מיר, דו בלום, זאָג מיר דעם וואָרט,
צענעמסט מיך מײַן האַרץ אָן אַ ברעג;
וווּ ביסטו געוואַקסן? ווי רופֿט מען דעם אָרט?
ווי קומסטו אַהער אויפֿן וועג?“
טוט זי אַ געשריי:
„אוי, ווינד איז מיר, וויי!
צי דו דערקענסט מיר שוין גאָר ניט פֿון פֿרי'ר?
פֿון ירושלים בין איך,
'ייִד' רופֿט מען מיך,
האָב דו כאָטש רחמנות אויף מיר!
פֿאַר צוויי טויזנט יאָר ווען דו וואָלטסט מיר זען,
בשעת איך האָב מײַן מלוכה געהאַט,
וואָלטסט אַליין דיך פֿאַרוווּנדערט ווי איך בין געווען,
די שוינהייט פֿון מײַן יעדער בלאַט –
כּהנים, לוויים, יענערעלער אָן אַ שיעור,
איך האָב דאַמאָלס שטאָלצירט אין פֿלאָר.
דאַן האָט מען פּלוצלינג אויסגעריסן מיר,
איך וואַלגער מיך באַלד צוויי טויזנט יאָר...
וווּ איך בין געווען,
האָב איך רציחות געזען,
געריסן מיר גליד פֿאַר גליד;
געברענט און געשניטן
און נאָך מער צרות געליטן –
און נאָר ווײַל איך בין אַ ייִד!“...
אַזוי האָט זיך אַ מאָל געוואַלגערט דער ייִִד,
ווי די בלום אויפֿן וועג מיט איר צוועט;
דער נעמט אים זײַן כּבֿוד, דער רופֿט אים „זשיד“,
דער מיט די פֿיס אים צעטרעט.
און ער האָט שוין פֿאַרלאָרן זײַן מוט און זײַן דרייסט,
פֿאַרלאָרן זײַן קראַפֿט און זײַן מאַכט;
מערניט די אמונה, דאָס איז נאָך זײַן טרייסט
אין דער לאַנגער, פֿינצטערער נאַכט.
אַך, מײַן הערץ
פּלאַצט מיר פֿון שמערץ,
דו האָסט דאָך אַ מאָל אויך געבליט!
אַזוי אַ שיינער צוועט
יעדערער טרעט,
ווי האָט איר עס קיין רחמנות ניט?...
ווי נאָר דער מלאך הערט איר דאָ דערמאָנען
איר אַלטן ייִִחוס פֿון ציון,
זעצט ער איר צעווישן אַלע וואַזאָנען,
זי הייבט ווידער שוין אָן צו בליִען.
און ער טרייסט איר מיט מיטלייד: „וויש אָפּ דײַנע טרערן,
די זון הייבט דיר אָן שוין צו שײַנען;
איך וועל דיר חלילה דײַן אמונה ניט שטערן,
איך וועל דיר נאָך פּוצן און פֿײַנען!“
פֿרעגט זי בײַ עם:
„זאָג מיר דײַן שם,
לאָמיך וויסן דעם נאָמען פֿון זיי.“
ענטפֿערט ער איר:
„דער נאָמען פֿון מיר
איז אַלכּסנדר, קייזער פֿון ראַסיי
מקור:
"אליקום צונזערס ווערק : קריטישע אויסגאבע [2 כרכים]"
, יידישע וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט, ניו יארק [ניו יורק]
, 1964
על הגרסה: תודה לאליעזר ניבורסקי המעיר: הסרתי שתי מילים לא משמעותיות שמישהו הוסיף במהדורות מאוחרות. הנוסח נאמן למה שניתן לראות במהדורה השנייה (1892) של "קול רנה" (1892). עורך המהדורה ב1964 עיין גם במהדורת 1867 של "קול רנה".
הקלטות (11)
ביצוע
גיטרה: נחמה הנדל
שנת הקלטה: 28.4.1963
שנת הקלטה: 28.4.1963
בליווי עצמי. מתוך הקלטות לקראת המופע "אנו נהיה הראשונים - משירי העליות הראשונות".
על השיר
השושנה בשיר היא משל לעם ישראל, כמו במקורות אחרים: "שושנת יעקב", "נעשה נס לשושנים" ועוד.
צונזער עצמו חיבר לשיר לחן שונה לגמרי מהלחן כפי שמוכר כיום (למשל כפי שהקליטה נחמה הנדל), ובכל זאת אפשר שהוא מקור הלחן המוכר, כפי שמבאר פרופ' שי בורשטיין: לחן צונזער נדפס עם הנוסח היידי של השיר (ראו להלן תווים מתוך "אוצר נגינות ישראל"). תווים לנוסח העברי נדפסו לראשונה בספרו של ניסן צבי גולומב "למנצח בנגינות" תרמ"ג (1883, ראו מאמרו של אליהו הכהן 'כי ספריו ראשית בכורים הם בספרות העברית': על המוזיקאי צבי ניסן גולומב בבלוג של פרופ' דוד אסף, "עונג שבת", 31.7.2015). גם תווים אלה מובאים להלן. נוסח לחן זה מתחיל באופן דומה לנוסח המוכר כיום, וממשיך באופן שונה הקרוב יותר ללחן צונזער כפי שנדפס עם הנוסח היידי. נוסח קרוב הרבה יותר ללחן בנוסחו המאוחר נדפס ב"ספר השירים" של אידלסון, חלק א' (תרע"ב 1912) שם הוא מזוהה מעל התווים כ"נעימה עממית" ואילו בתוכן העניינים כ"נעימה פולנית".
גם אליהו הכהן סבור שהמנגינה המוכרת היא גלגול המנגינה שחיבר צונזר, וכי יש לה נוסחים נוספים (דוגמת ביצועו של החזן יאסן – ר' לעיל), שכולם מקורם בלחנו של צונזר.
קובי לוריא חושף כי לטקסט היידי קדמה גרסה מוקדמת יותר שסופה שבח לא לציון כי אם לצאר אלכסנדר השני. ראו מאמרו: "השושנה והצאר: "השושנה" מאת אליקום צונזר שיר ציון או שיר הלל לצאר אלכסנדר השני?", בתוך: "ביקורת ופרשנות" 44 (תשע"ב): הזמר העברי - פואטיקה, מוסיקה, היסטוריה, תרבות, עמ' 61 - 70.
אליהו הכהן על השיר בבלוג "עונג שבת": חלק א', חלק ב'
ביצועים נוספים:
- חוה אלברשטיין (וידיאו)
- אורה זיטנר (ביצוע שני בתים)
- ליאורה פדלון סימון
ראו את השיר גם בלחן מראשון לציון ובלחן עיראקי יהודי.
כל מידע נוסף על אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.
קישורים ומשאבים (5)
מילים ותווים
🔗
תווים מימין לשמאל
מקור:
"ספר השירים - קובץ ראשון; לגני ילדים, לבתי-ספר עממיים ותיכונים, מהדורה ראשונה"
, ילקוט, ברלין
, תרע"ב 1912
, 58
תווים
🔗
מקור:
"ספר המועדים. כרך ח: ימי מועד וזיכרון"
, דביר
, תשט"ז
, יג
תווים
🔗
מקור:
"קובץ מנגינות ל37 שירים ציוניים בעברית, שרגונית, גרמנית ופולנית"
, ציון, נדבורנה
, 1906
, 24
–25
תווים
🔗
תווים של הנוסח היידי המקורי
מקור:
"אוצר נגינות ישראל כרך 9; Thesaurus of Hebrew Oriental Melodies: Folk Songs of the East European Jews"
, Friedrich Hofmeister, Leipzig
, 1932
תווים
🔗
התווים כתובים מימין לשמאל.
מקור:
"מנצח בנגינות"
, דפוס אברהם צבי קאצינעלינבויגען, וילנה
, תרמ"ג 1883
