אל הציפור (לחן עממי יידי)

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת, מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי – אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה, בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי. זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת; הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן, מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים? הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים? הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שׂוֹטְנַי, מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים? זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ, הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים. הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים? הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן, אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים? וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה – הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם? הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים, הַלְּבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם? הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת? הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי? אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי. וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה – הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? – מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר! כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים – וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי, שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות החום אל-חלוני - אל קולך כי ערב מה-נפשי כלתה, בחורף בעוזבך מעוני. זמרי, ספרי, ציפורי היקרה, מארץ מרחקים נפלאות, הגם שם בארץ החמה, היפה, תרבינה הרעות, התלאות; התישאי לי שלום מאחיי בציון, מאחיי הרחוקים הקרובים? הוי מאושרים! הידעו ידוע כי אסבול, הוי אסבול מכאובים? הידעו ידוע מה רבו פה שוטניי, מה רבים, הוי רבים לי קמים? זמרי, ציפורי, נפלאות מארץ, האביב בה ינווה עולמים. התישאי לי שלום מזמרת הארץ, מעמק, מגיא, מראש הרים? הריחם, הניחם אלוה את-ציון, אם עודה עזובה לקברים? ועמק השרון וגבעת הלבונה - היתנו את-מורם, את-נרדם? ההקיץ משנתו השב ביערים, הלבנון הישן, הנרדם? הירד כפנינים הטל על הר חרמון, אם ירד ויפול כדמעות? ומה-שלום הירדן ומימיו הבהירים? ושלום כל-ההרים, הגבעות? האם-עוד לא-נבלו הפרחים שתלתי כאשר נבלתי אנוכי? אזכרה ימים כמוהם פרחתי, אך עתה זקנתי, סר כוחי. ואחיי העובדים, הזורעים בדמעה - הקצרו ברינה העומר? - מי יתן-לי אבר ועפתי אל-ארץ בה ינץ השקד, התומר! כבר כלו הדמעות, כבר כלו הקיצים - ולא הקיץ הקץ על-יגוני, שלום רב שובך, ציפורי היקרה, צהלי-נא קולך ורוני!

מקור: "ספר המועדים, כרך ה: ימי מועד וזיכרון - ראש חודש, חנוכה, חמישה עשר בשבט", אגודת עונג שבת (אוהל שם) בתל אביב ע"י דביר, תשי"ז 1957

אהרן שפי עיבד את אחד הלחנים העממיים (וריאציה של הלחן ששרות לאה, עמליה וחנה) לחמישיית כלי נשיפה עץ, עם גיטרה. הוא מספר: "השיר נלמד ע"י אחותי, כשלמדה בביה"ס יבנה בת"א. היא וחברותיה היו יושבות על אדן החלון בביתנו, ושרות כזמירים בקולותיים."

לצפייה בתווי העיבוד לחצו כאן (קובץ XPS)

לפרטים נוספים ניתן לפנות לאהרן שפי בכתובת e.a.shefi@gmail.com.