מאמר העוסק בשינויים שחלו ביחס למולדת בשירים עבריים, מאז שירי אלתרמן ועד אביב גפן. גרסה מקוצרת של מאמר זה היוותה חלק מבחינת הבגרות בלשון ובהבעה בשנת 2007.

הלחן ל"מעל פסגת הר הצופים" התחיל את חייו כ...אריה מתוך האופרה "הלקה" מאת מוניושקו. ד"ר טלילה אלירם עוקבת אחר גלגוליו הרדיקליים למדי של הלחן, ממקורו הפולני ועד לגירסה בה הוא מושר בארץ.

לשירי זמר לא מעטים יש סיפורים מעניינים. מקורם המוסיקלי של רבים מהשירים הראשונים זר, מזרח-אירופי בדרך כלל. "בערבות הנגב" הוא שיר כזה, אלא שדרכו בזמר העברי מפותלת במיוחד. אגב סקירת גלגוליו המילוליים והמוסיקליים בארץ, מסמנת ד'ר טלילה אלירם שתי סוגות חשובות של מוסיקה פופולרית - "שירי ארץ ישראל" ו"מוסיקה מזרחית".

תודות לד"ר אריה-ספיר ולמערכת "דור לדור" על הרשאתם להעלאת הספר באתרנו.

הרבה ממה שידוע לנו על שירי-עם בכלל, ועל שלנו בפרט, הוא תולדת עבודתם המחקרית של אתנומוזיקולוגים (כלומר מוזיקולוגים המתמחים בחקר מוזיקות אתניות). למרות זאת, רק לעתים רחוקות מופנה תשומת לבנו לחוקרים ומניעיהם. מקובל להניח שעמדתו האובייקטיבית וחסרת הפניות של כל חוקר אקדמי באשר הוא הנהּ בסיס הכרחי ומובן מאליו לעבודתו. אולם האם עמדה כזו אכן אפשרית? מה קורה, למשל, כאשר האתנומוזיקולוג חוקר את המוצרים המוזיקליים של תרבותו שלו, בה יש לו מעורבות רגשית ואידיאולוגית מובנה?

המצאת ריקודי-העם הישראליים (בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20) הובילה לצורך לגבש נוהלי ליווי מוזיקלי לריקודים. זו, כמובן, נקודת הקשר לשירים העבריים שללחניהם חוברו ונרקדו הריקודים. פרופ' בורשטין מתרכז במאמר זה בפועלה של פרופ' גרזון-קיוי, אתנומוזיקולוגית ישראלית נודעת, שעקב הנסיבות ההיסטוריות מצאה את עצמה לא רק חוקרת את התופעה "מבחוץ", אלא גם מעורבת בה ומשפיעה עליה "מבפנים".

המאמר הופיע ב-2016 בכתב-העת המקוון של האיגוד הישראלי למוזיקולוגיה. המאמר נכתב ופורסם באנגלית בלבד.

עבודת הדוקטורט של גתית בועזסון עוסקת ביחסי טקסט ומוזיקה. היא מתמקדת במעבר בין ההטעמה האשכנזית לדקדוקית, תהליך שהתרחש בעשורים הראשונים של המאה העשרים. המחברת בוחנת את ההשפעה שהייתה לשינוי זה על הסגנונות המוזיקליים של שירי הזמר דאז. יצירותיהם של שלושת מלחיני הזמר הבולטים של אותה תקופה – חנינא קרצ'בסקי, אברהם צבי אידלזון ויואל אנגל – משמשים לה כמקרי מבחן.

במאמר זה סוקר ומנתח פרופ' עוז אלמוג את הסצינה העכשוית של המוזיקה הפופולרית בישראל. תובנותיו הסוציולוגיות נוגעות גם למעמדה של תופעת השירה בציבור, לזמר העברי המוקדם, ולסיכוייו לחזור אי-פעם למרכז ההוויה הישראלית.

במאמרו "שירה חדשה-עתיקה" מגדיר המוסיקולוג פרופ' שי בורשטין את סגנון "שורשים" בזמר העברי המוקדם ומאיר את הקשר החיוני בין פועלו של אברהם צבי אידלזון, האתנומוסיקולוג החשוב שפעל בארץ ישראל בין 1907 ו-1921, לבין שגשוגו של אותו סגנון מלודי. השפעתו של אידלזון על הזמר העברי נבעה מקביעתו כי בנוסח התפילה של עדות ישראל (ובייחוד של העדה התימנית) מצוי עדיין גרעין המוסיקה העברית הקדומה. ניתוח התבטאויותיהם המילוליות ולחניהם של מלחיני הזמר המוקדם מצביע לא רק על הטמעת המיתוס האידלזוני בשדה הזמר אלא חושף את שורשיו האידאולוגיים.

תקופת "כור ההיתוך" של תחילת שנות ה-50 הייתה מבחן קשה למדינת ישראל הצעירה: קליטתם הפיזית והתרבותית של המוני עולים, בייחוד מארצות המזרח, היוותה אתגר יחיד במינו, גם במונחים אוניברסליים. במאמר זה בוחן פרופ' בורשטין את השתקפות בעיות מפגש הקולטים והנקלטים בשדה הזמר העברי. ילדי העולים לא ידעו עברית, ועד עלותם ארצה לא נחשפו לסגנון המוזיקלי המערבי. המאמר משחזר את מגוון מאמצי הממסד להנחיל את הזמר העברי לילדים העולים, ובוחן את מידת הצלחתם.

בעבודת הד"ר שלה מנתחת ד"ר נעמי בן-גור את השירה שהופיעה בעיתונות הילדים העברית בא"י בעשור שקדם להקמת המדינה, מסווגת אותה לסוגיה וקושרת אותה ברוח תקופתה. רבים מהשירים הולחנו והושרו. לפיכך, אין פלא שאתר "זמרשת" מופיע בביבליוגרפיה בין שאר כלי המחקר ששימשו את המחברת.

הזמר העברי שנוצר בארץ רחוק מלהוות מקשה סגנונית אחת; הוא מגוון ורב-פנים הן מההיבט הטקסטואלי והן מההיבט המוזיקלי. בעבודת הדוקטורט שלו נכנס ד"ר אבי בר-איתן לעובי הקורה של אפיון הזְמָרִים על ידי ניסיון מרתק למקם אותם בתוך שטח משולש הנוצר על ידי שלושה קודקודים סגנוניים: אמנותי, פופולרי ועממי. כמקרי מבחן משמשים בעיקר זִמְרֵיהֶם של זעירא, זהבי וּוילנסקי, אך הדיון והממצאים מאירים על כלל הזְמָרִים, ומספקים תובנות חדשות להתבוננות בתופעת הזמר העברי כמכלול תרבותי.

השפעת המזרח על מלחיני הזמר העברי מוכרת וידועה. למרות זאת, עד עתה לא נערך מחקר מוסיקולוגי מקיף שיבדוק וינתח את התופעה על כל מרכיביה. עבודת הדוקטור של אפרת ברט עושה זאת ביסודיות, וללא ספק תעניין לא רק את חוקרי הזמר אלא גם את חובביו הרבים.

במאמרה המרתק ורב האסמכתות מתחקה פרופ' יפה ברלוביץ אחר תהליך אימוץ שירת חיבת ציון בארץ והפיכתה לשירת מושבות העלייה הראשונה. בהמשך המאמר היא מרחיבה את היריעה ובוחנת את תרומתה של אותה שירה לעיצוב תשתית שירי הזמר הישראלי מאז ועד בכלל.

פרופ' ברלוביץ בוחנת את שיר העבודה כמייצג בולט של שירת-העם הארצישראלית ומבחינה בשלושה שלבים
בגלגוליו מאז העליה הראשונה ועד לקום המדינה.

במאמר זה עוקבת פרופ' ברלוביץ אחר פיחותו של נושא "העבודה" בספרות ובשירה הישראלית מאז שנות החמישים. למרות שהזמר העברי אינו עומד כאן לדיון, התהליכים המתוארים תקפים גם לעניינו.

על שירי הזמר של שרה לוי-תנאי מנקודת מבטה של חוקרת ספרות.

על מקומם של השיר והשירה בציבור בסיפורי המסע הארצישראליים.

על שירי "חיבת ציון", שירי העלייה הראשונה, ובעיקר על "שיר העבודה", כולל התייחסות למקור הלחן.

המאמר עוסק בקורות חייו של נח שפירא, ובסיומו מתייחס לשירו הידוע ביותר – "יה חי לי לי הה עמלי".

במאמר זה מתרכזת פרופ' ברלוביץ בשירי העבודה של נח שפירא, "משורר נשכח", ועומדת על ראשוניותם בתרבות הארצישראלית המתהווה.

המחברת עוסקת בזהויותיו ובתולדות חייו של נח שפירא, הלא הוא בר-נש, מחבר המילים ל"שיר העבודה" ("יה חי לי לי הה עמלי").

למרות היות יואל ולבה מחשובי דור המייסדים של הזמר העברי, שמו אינו שגור בפי חובבי זמר כפי שראוי שיהיה. ולבה, מהמקוריים במלחיני הזמר העברי, חיבר כמה מהידועים והמוצלחים בשירי הזמר שלנו, ודי להזכיר את "דוד ירח בשמיים", "הורה מדורה", "כד קטן" ו"שיר הספנים".

עבודת המאסטר של נתלי גולדברג מתרכזת בניתוח סגנוני-מוזיקלי מעמיק של כל שירי הזמר של ולבה - למעלה מ-80 במספר. העבודה מרימה תרומה משמעותית לכלל הזמר המוקדם, שכן היבטים רבים שלה תקפים גם לזִמריהם של מלחינים אחרים.

בהרצאתו "עיון בשירים מרובי לחנים בזמר העברי" בוחן ד"ר יוסף גולדנברג מאפיינים שונים בהלחנותיהם של אותם טקסטים פואטיים, ואגב כך עומד על הבדלי הגישות של מלחיני הזמרים. בין הדוגמאות הנבחנות מצויים לא מעט לחנים מוקדמים המופיעים באתר "זמרשת".

במאמרו סוקר ד"ר יוסף גולדנברג את פועלו המוזיקלי של המלחין עמנואל זמיר ומציע ניתוח מוזיקולוגי לשיר "בפאת הכפר".

ד"ר יוסף גולדנברג זיהה את חשיבות תופעת "זֶמֶרֶשֶׁת" והקדיש לנו מאמר בו הוא בוחן היבטים שונים הקשורים באתר, בשירים ובשירה בציבור כתופעה תרבותית ישראלית.

פרופ' שי בורשטין מגיב על מאמרו של ד"ר יוסף גולדנברג כמוזיקולוג וכחבר "זֶמֶרֶשֶׁת".

בהיותו רכיב אינטגרלי של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל, משקף גם הזמר העברי לדורותיו את היחסים המורכבים ששררו בין האידאולוגיה הציונית-חלוצית שוללת הגולה לבין המורשת המוסיקלית שהביאו עמם חלוצי העליות המגשימות. המוסיקולוג דר' יוסף גולדנברג סוקר מערכת יחסים סבוכה זו מתחילתה ועד ימינו, עומד על סתירות פנימיות בין האידאולוגיה המוצהרת לבין המציאות המשתקפת בזְמרים, ומפרט תכונות מוסיקליות המופיעות בזְמרים אותן הוא מפרש כביטוי לשלילת הגולה.

ההורה היא הרבה יותר מאשר ריקוד המעגל הפשוט והפופולרי שכולנו מכירים. במגוון ביטוייה היא מאפיין תרבותי-מוזיקלי מרכזי בתקופת היישוב. בעבודת המ"א שלה סוקרת גילה דובקין את העדויות בדבר מרכזיות ההורה בחיי החלוצים, ומנתחת את עיקרי הסגנונות המוזיקליים של זמרי ההורות, כמו גם את השפעתם על הזמר העברי.

על פי רוב הלחינו מלחיני הזמר טקסטים שיריים קיימים, אולם היו מקרים לא מעטים של תהליך הפוך: מילים שחוברו ללחן קיים. המוסיקולוגית פרופ' רות הכהן-פינצ'ובר בוחנת במאמרה את השונה והמשותף בתהליכי היצירה האלה. תודה למחברת ולמערכת כתב העת על רשותם להעלאת המאמר לאתרנו.

מי היה מאמין? יש בזמר העברי יותר משבעים שירים שעניינם הוא הרכבת.
חוקר הזמר העברי נחומי הר-ציון על התופעה.
 
מתוך "עת-מול", 2006

פרופ' אריאל הירשפלד מנתח את סגנונו המוזיקלי הייחודי של דוד זהבי, קובע ששיריו האישיים טובים לאין ערוך משירי ה"ביחד" שלו, ושטקסטים נשיים מביאים את הלחנים שלו לפסגות של יצירתיות. בעזרת השירים "אורחה במדבר", "ניגונים", "ירדה השבת" ו"הליכה לקיסריה" מדגים הירשפלד את המאפיינים העיקריים של לחני זהבי.

המעבר מהטעמת מלעיל להטעמת מלרע בהגיית השפה העברית היה רב-חשיבות לקביעת אופייה וצלצולה של העברית המודרנית.במאמרם בודקים המוזיקולוג פרו"פ נפתלי וגנר וחוקרת הלשון ד"ר יעל רשף את השלכות ההמרה על יחסי טקסט-לחן בשירי ביאליק לילדים.

"צבא, צבא, מה טבו אהליך" - כך נפתח "שיר הלגיונות" שחיברו יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. שירם הפך במהרה לשלאגר שהושר בפי כל. אורלנד וזעירא, שהתנדבו סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה לצבא הבריטי מטעם ה'הגנה', חיברו יחד כעשרה שירי מרי, מאבק וגבורה. ד'ר תמר וולף-מונזון מתרכזת בחטיבת שירים זו ובוחנת את הקשריה ההסטוריים, מאפייניה הפואטיים והלשוניים, ואת חלקה בעיצוב האתוס הלאומי האופנסיבי בארץ-ישראל בשנות הארבעים.
 

ספר זה הוא מונוגרפיה ראשונה מסוגה על אורלנד, שדנה בכל קורפוס יצירתו ובכלל זה יצירותיו שבכתב יד. המונוגרפיה מושתתת על חומרים ראשוניים שנאספו מארכיונו של המשורר באוניברסיטת בר אילן ומארכיונים בתחומי הזמר העברי, השירה העברית והתרבות העברית.  

ארנה ביאל ("אצו רצו גמדים"), תרזה גויטיין ("או או אה, מי זה בא") וקטה יעקב ("הציפור") מופיעות באתר זֶמֶרֶשֶׁת כ"מלחינות", ואת לחניהן זוכרים מי שהתחנכו בגני הילדים של ארץ ישראל בין 1930 ל-1960 לערך. לאמִתו של דבר, שיריהן חוברו לא כשלעצמם, אלא על מנת לסייע להן בעבודתן כמורות לריתמיקה וכמייסדות הענף החשוב הזה בחינוך הקדם-בית-ספרי.

בעבודת ה-מ"א הזו פורשת שרית טאובר יריעה רחבה המציבה את פועלן של המורות לריתמיקה במסגרת המאמץ הלאומי לגדל בארץ "דור עברי חדש". השירים שחיברו הריתמיקאיות מוכנסים כאן להקשר ההיסטורי-תרבותי המאיר אותם על נקודות האור והצל שבהם.

הזמר העברי המוקדם לא היה עשוי מקשה סגנונית אחת ויחידה. להיפך, התקיימו בו גיוונים וכיוונים שונים ואף נוגדים. ההתמקדות בחגי הטבע ובשאר חגי ישראל הניבה מאות שירים שמצאו דרכם לשירונים, לכיתות בתי הספר ולמדורות תנועות הנוער. באותו זמן עצמו פרחה המוסיקה הפופולרית, "הסלונית", בתיאטראות הסאטיריים של תל אביב ("הקומקום", "המטאטא", "לי-לה-לו", "דו-רה-מי" ואחרים) ויצרה שלל שלאגרים שנפוצו והושרו ברחבי הארץ. על תפוצתם הרחבה אפשר ללמוד מהמצאותם בפנקסי שירים רבים. ד"ר כרמלה טופלברג חקרה את המוסיקה הפופולרית בתל אביב בין השנים 1930 ו- 1956 בעבודת הד"ר שהקדישה לנושא זה.

יוסף טל, מבכירי המלחינים הישראליים, שנפטר השנה (2008) בגיל 98, חיבר בתשי"ג מאמר קצר העוסק בסגנונו של יהודה שרת. טל מדגיש את נקודת המוצא החברתית-שיתופית של שרת ביצירות שחיבר למען הקהילה ושיתף אותה בביצוען. הלחן המלודי החד-קולי, מעין מוסיקה עממית, מועשר במרקם רב-קולי מורכב ההופך את היצירה לאמנותית. הדוגמאות המוסיקליות הן מתוך "סדר פסח של יגור", יצירתו החשובה של שרת.

מושא המחקר במאמר "מתחת לסלע צומחת לפלא קהילת מעשה של פרוייקט זמרשת", הוא מפעל זמרשת.
ד"ר זיוה לוי, בעצמה חברת זמרשת, בחנה את שאלת נוכחותה של קהילת מעשה בארגון שלנו במונחי מחקר סוציולוגיים-תקשורתיים. הנתונים נאספו מתוך 15,300 התכתבויות דואר אלקטרוני, כ-300 פוסטים בפייסבוק ונתוני גלישה ביוטיוב בשנים 2012-2010. מהי קהילת מעשה? האם זמרשת היא קהילת מעשה? ואנחנו בכלל לא ידענו שאנחנו כאלה.

לניגון החסידי השפעה רבה על הזמר העברי שהחל להיווצר בארץ בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. האתנומוסיקולוג יעקב מזור בוחן את רפרטואר השירים החסידיים שהשתלב בין השירים שהושרו בארץ ישראל העובדת, ומתחקה אחר שורשי התופעה תוך שימת דגש על שינויים מוסיקליים וטקסטואליים שנעשו בשירים במהלך דרכם מחצרות החסידים אל מעגלי הריקוד והשירה של ארץ ישראל החילונית החלוצית.

בעבודת הדוקטור שלה חוקרת ד"ר שולמית מרום את מכלול ההיבטים הכרוכים בהיווצרות התרבות המוסיקלית העממית-פופולרית בארץ ישראל, תוך שימת דגש על התגבשות הזהות הלאומית ובטוייה המוסיקליים. העבודה מתרכזת בתקופה שבין העליה הראשונה וסוף מלחמת העולם הראשונה.

החלוץ העברי ונושא האהבה. שירי אהבה בת"א בתקופת המנדט הבריטי. האהבה והאידיאולוגיה הציונית. דיכוי יצרים, ניתוב אידיאולוגי, התפרצות הרגש והומור: חזון ציוני ואהבה.

הכותבת היא ד"ר למוסיקולוגיה מטעם אוניברסיטת בר-אילן, מרצה וחוקרת המתמחה בזמר העברי ותולדותיו כחלק מתולדות התרבות הישראלית וכאחד המאפיינים המרכזיים של הזהות הלאומית העברית-ישראלית. המאמר להלן נכתב בשנת 2008.

בניגוד לשירים ה"מגוייסים" לאידאולוגיה הציונית החלוצית, התפתחה בתל אביב הקטנה תרבות מוסיקלית פופולרית שהייתה בידור לשמו. ד"ר שולי מרום, בהרצאתה משנת 2008,  מאפיינת את הסצינה התרבותית הזו ואת השפעתה על היווצרות תרבות מוסיקלית ישראלית פופולרית.

 

השירה בציבור היתה מרכיב חיוני מאין כמוהו בחיי חלוצי העליות. בעבודת המ'א שלה מתמקדת ד'ר לאה מרזל בקיבוץ יגור, בו חי ופעל יהודה שרת בהתמדה מעוררת הערצה למען השרשת המוסיקה העממית בחיי התרבות של הקיבוץ. החלק הניתוחי אינו נכלל כאן מסיבות טכניות.

מרזל לאה, "השירה בציבור בקרב קבוצת מייסדי קיבוץ יגור (1923-1940), עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ח (1998).
 

כידוע, הרועה וצאנו מככבים בשירים עבריים רבים. "שתו העדרים" (נרדי/פן), "רועה ורועה" (שלם), "גוזו גז" (עמירן/ש. לוי-תנאי) - הם דוגמאות מייצגות בודדות.

בעבודת הד"ר שלה חושפת מיכל סדן את הרקע המרתק לתופעה זו, בהתמקדה בטרנספורמציה שחלה בדימוי הרועה והצאן מספרות ההשכלה לתרבות העברית החדשה בא"י.

אף שהזמר אינו נושאו הראשי של המחקר, עבודה זו תורמת רבות להבנת מקומו המרכזי של הרועה בזמר העברי. 
 
 

האם קיים זמר ישראלי? ימיו של הזמר הישראלי קצרים, החל משנות העשרים שרו שירי ארץ ישראל. בין המלחינים הידועים ששיריהם מושרים בפינו גם היום: יואל אנגל, מרדכי זעירא עמנואל עמירן וידידיה אדמון. השניים הראשונים היו הגשר בין מיני הזמר שהיו מושרים בארץ ישראל עד שנות העשרים לבין הזמר הישראלי החדש. השניים האחרונים הביאו רעיונות חדשים אודות מהותו של הזמר הישראלי, לחניהם היו דוגמא ומודל למלחינים רבים שפעלו אחריהם.

חוקר המוסיקה היהודית פרופ' אדוין סרוסי סוקר את מפעלו של א.צ. אידלזון, הנחשב לגדול חוקרי המוסיקה היהודית. בארבע-עשרה שנות פועלו בירושלים הניח אידלזון יסוד חשוב להוראה ולהפצה של הזמר העברי. בשנת 1922 פרסם לראשונה את "הבה נגילה" בספר השירים שערך.
 
סרוסי אדוין, "יסוד אחד להן. גילוי המזרח ואחדותן של מסורות המוסיקה היהודיות במשנת אברהם צבי אידלזון", "פעמים" 100, תשס"ד (2004), 125-146

בעבודת המ"א שלה (אוניברסיטת בר-אילן, 1999) דנה שפרה פירסט בהרחבה בתופעת פסטיבלי המוזיקה הפופולרית בישראל.

ב-1960 נערך פסטיבל הזמר הישראלי הראשון, שנמשך עוד מספר שנים וידע לא מעט טלטלות שביטאו היטב את השינוי הסיגנוני החריף שעבר הזמר העברי באותה תקופה. הפיכתו ל"פסטיבל הזמר והפזמון", ומאוחר יותר ל"קדם אירווויזיון" - גם הם פועל יוצא של אותו שינוי. בעבודתה שופכת פירסט אור על היבטים מוזיקליים וחברתיים של התופעה.

את העבודה הנרחבת "התפתחותו ההסטורית של שיר העם העברי" חיברה תלמידת ביה"ס הריאלי
בחיפה צפורה פלישר (לימים ד"ר ציפי פלישר) בשנת 1963, בהדרכתה של המוזיקולוגית ד"ר בתיה באיאר ז"ל. חלק מרכזי בעבודה תופשים הראיונות שערכה עם יוצרי הזמר העברי (ביניהם אדמון, ביק, גרינשפון, הדר, זהבי, זעירא ועוד). מפרספקטיבה הסטורית בת כמעט 50 שנה, העבודה עצמה היא מסמך הסטורי מעניין של חקר הזמר העברי בחיתוליו.
 

בעבודתו התמציתית פורס חגי רחביה את מגוון האמצעים המוזיקליים בהם השתמשו מלחינים על מנת "לדובב" את הטקסטים המושרים. דוגמאות רבות לקוחות מרפרטואר הזמר העברי המוקדם.

השיר העברי של תקופת הישוב התאפיין בטקסטים שיריים גבוהים, ואילו העברית המדוברת פרחה בפזמון הבידורי ובשירי הרחוב. ד"ר יעל רשף מסבירה את התמורות שחלו בטקסטים השיריים העבריים ובמעמדם בתרבות הישראלית.

המלחינה וחוקרת הזמר העברי ד'ר ציפי פליישר על התקליטור "הורה סחרחורת: משירי המלחין יואל ולבה", ועל התכונות המוסיקליות של לחניו.

המאמר נכתב בשנת 2008.

בתקופת הישוב פעלו גופים אחדים לטיפוחו והפצתו של הזמר העברי. למרות שמטרתה הראשית של הקרן הקיימת היתה איסוף כספים לגאולת האדמה – רכישת קרקעות בארץ ישראל – היא פעלה רבות גם לפיתוח חומרי לימוד והפצתם בבתי הספר ובתנועות הנוער. ד"ר נתן שחר חקר בארכיון הקק'ל על מנת לשחזר את פועלה המרתק של הקרן כסוכנת תרבות הזמר העברי בארץ ובגולה.
 

בעבודת הד"ר שלו מחלק ד"ר נתן שחר את תולדות השיר העברי לשבע תקופות (מ-1882 ועד 1967) וסוקר ביסודיות כל אחת מהן בעיקר על פי פרסומי השירים שהופיעו בהן. בהיותה סקירה מקיפה ביותר של תולדות הזמר העברי, עבודה זו עשוייה לשמש נקודת מוצא טובה לחוקרי הזמר העברי וכמובן למתעניינים בתולדותיו. לעבודה מצורפים שמונה נספחים המרכזים מידע רב אודות השירים ויוצריהם (מלחינים ותמלילנים).

עבודת המ"א של ד"ר נתן שחר (תשמ"א) עוסקת בחיי המוסיקה בתנועה הקיבוצית מאז היווסדה ועד 1980. העבודה חוברה מנקודת מבטה של הסוציולוגיה של המוסיקה ולפיכך היא מדגישה היבטים כמו מעורבות הקהילה והשתתפותה בגופי ביצוע מוסיקליים, כמו גם את המלחינים חברי הקיבוץ העומדים במרכז הפעילות. בין אלה נמצאים מלחינים "עממיים" כיזהר ירון, מתתיהו שלם, אפרים בן חיים, נירה חן, דוד זהבי ואחרים, ששיריהם הם עמוד השדרה של הזמר העברי.

שירי ביאליק קסמו למלחיני הזמר: לאורך מאה שנות הלחנתם חוברו כ-400 נעימות (חלקן לאותם שירים). ד"ר נתן שחר סוקר את הרפרטואר העשיר הזה ועומד על אפיוניו.

הזמר העברי המוקדם היה מרכיב מרכזי ברפרטואר מקהלות הילדים בתקופת הישוב. בעבודת המ'א שלה חוקרת רונית שפירא לראשונה תחום חשוב זה ומדגישה את הקשר האמיץ בין שירת מקהלות הילדים לחינוך הלאומי העברי.
 
רונית שפירא היא המנצחת והמנהלת המוסיקלית של מקהלת הילדים "לי-רון" (הרצליה), מקהלה עטורת פרסים בינלאומיים. ביצועי המקהלה מפארים גם את אתר "זמרשת".
 

בזמר העברי ישנם כ-550 שירים העוסקים בירושלים.ד'ר נתן שחר סוקר את הרפרטואר המגוון של שירי ירושלים שחוברו והושרו מאז העליה הראשונה.

מתוך "עת-מול", 2007.

בעבודת המ"א שלה בוחנת אוכמא שפרן את הנסיונות לתרגם את האידאולוגיה החלוצית לשפת המעשה התרבותי של יצירת לחן מקורי. בעזרת מידענים שחיו בעמק יזרעאל בין 1920 ל-1940 והזוכרים את שירי ילדותם וגישות מוריהם משחזרת שפרן את המתח בין האידאולוגיה והחזון לבין המציאות, שלא תמיד תאמה להם.