רמי בן יוסף

 נולד בגבע וגדל בכפר ויתקין. בעלה של אורה בן יוסף.

יקיריי, אהוביי וידידיי, אני רוצה להודות לכם שבאתם ללוות אותי ולהיפרד ממני. סוף-סוף נפטרתי מבגידת הגוף ומסבלות הזיקנה שגברו מיום ליום. לכן, אין טעם להצטער על מותי. כי חיי, שארכו לי מדי, זיכו אותי בשפע חוויות ואירועים. אציין חלק קטן מאלה, שהעניקו לי בחיי עניין ולמידה, הנאות של בילוי, חוויות של שותפות, של קבלה ונתינה.

נולדתי בספטמבר 1933 לאבי – יצחק, מורה ומחנך, ולאימי – חנה, אשת חיל. זיכרון הילדות הראשון שלי מקיבוץ גבע, הוא – קולות פיצוץ צינור הנפט במאורעות 1936, עם שמים אדומים מאש בלילה, ושחורים מעשן ביום. בקיבוץ – שבו הכל היה שלי ואני הייתי שלו – נולדה אהבתי לטבע, לבעלי החיים, ולשירים. כשהייתי בן 6, נולד רוני, האח שכל-כך רציתי. אימי חנה חזרה תשושה מלידתו, שבה כמעט מתה.

בגיל 9 עקרנו מקיבוץ גבע – שבו הכל היה שלי, לקיבוץ אשדות יעקב, שבו הכל היה לא שלי. במשך שנה נאבקתי והתמודדתי עם קבלת פנים אלימה וטראומתית. סבלתי, נאבקתי בנחישות גם בילדים גדולים ממני, הצטיינתי בהחלקה על סקטים ובחתירה בסירות בבריכות הדגים, לחמתי וחושלתי - עד שלבסוף התקבלתי.

בגיל 11 שוב עברנו – לכפר ויתקין. שם התקבלתי מיד בחום, והפכתי למקובל בחברה. אהבתי את הפעולות ב-"נוער העובד", את טיולי בית הספר, אימוני הגדנ"ע, טיולי האופניים, השחייה ודיג השפמנונים והצלופחים בנחל אלכסנדר. בילינו המון בים, למדתי להשיט מפרשיות, ולהתחרות בדהירה על סוסים בלי אוכף לאורך החוף. הצטיינתי בתחרויות ריצה, בהיאבקות ובקליעה ברובה אנגלי. ליוויתי בנגינה בחלילית ובמפוחית פה ערבי שירה בציבור וריקודי עם, וחוויתי ריגושי אהבות ראשונות.

זכיתי להיוולד כאן, בארץ, לפני קום המדינה, חוויתי את ראשית בנייתה ואת המאבק להקמתה. הכרזת העצמאות ריגשה אותי בעוצמה שלא ידעתי כמותה. חוויתי את המאמצים לקליטת העלייה של פליטי השואה והגלויות. הייתה לי הזכות לתרום את חלקי הצנוע עם הלוחמים על המדינה והעושים למען התפתחותה המדהימה. בשירותי הסדיר בצה"ל למדתי לטוס, ובשירות המילואים השתתפתי בשלוש מלחמות לצד חברים לנשק. חשתי גאווה על ניצחונותינו, וכאבתי את אבדן חברים רבים שנפלו בקרב.

בסמינר גבעת השלושה, לקראת יום הולדתי ה- 17, זכיתי לפגוש אותך, אורה בת ה- 16. כמיהה עצומה הסעירה אותי – שתהיי לי בת-זוג ואהבת חיי. מפגישתנו ועד מותי זכיתי לאהוב את חיי – בזכותך. נישאנו בשנת 1956 ועברנו לקיבוץ יפתח. כרועה צאן על מורדות הגליל התמוגגתי משפעת הפריחה והחי.

כשעזבנו את קיבוץ יפתח, עבדנו שנינו כמורים. המפגש עם התלמידים - ביפו ובירושלים - שרבים מהם באו ממשפחות קשות יום של עולים חדשים, הייתה חוויה חינוכית מאלפת: אורה ואני אהבנו להשקיע בתלמידים מעל ומעבר למתחייב בשעות הלימוד, והתלמידים החזירו לנו אהבה. אהבתכם, תלמידי, עודדה אותי לעניין אתכם בכל מה שיפתח בפניכם דלת לחיים טובים. התמלאתי סיפוק וגאווה כשהפכתם לנגד עיני לבני אדם עצמאיים, מעניינים ובעלי משפחות, ולאזרחים טובים ואחראיים. תלמידי גמלו לי גם בכך שבמשך שנים רבות, אחרי ימי בית הספר, שמרו איתי על קשר, ונפגשו איתי בפגישות המחזור שהתקיימו מדי שנה בשביעי לשביעי בשבע בערב, בשמיני לשמיני בשמונה בערב, ובתשיעי לתשיעי בתשע בערב. בפגישת המחזור האחרונה, שהתקיימה ביפו, בשביעי לשביעי בשבע, הגיעו תלמידי, והנה הם כבר בני שבעים...

אורה'לה, ב-72 שנות זוגיותנו נהניתי לבנות ולקשט לך את ביתנו, לאלתר ולהצחיק אותך בשטויות שהמצאתי. יחד שקדנו לטפח את אהבתנו ואושרנו ולגבור במשותף על מהמורות בדרך חיינו.

יועד ואורן אהובינו, בהולדתכם זכינו לשפע שמחות: חווינו ריגושים בגידולכם, בלימודיכם ובעיסוקיכם. אהבתי את הקשר עם מור – כלתנו, ושמחתי על כך שיכולנו לעזור לכם כשנזקקתם, ולהיעזר בכם עכשיו - כשאנו נזקקים לכם. נכדינו האהובים: עומר, יובל, אסף והללי – הרחיבו את משפחתנו. התעניינתי בהתפתחותכם ושמחתי על הישגיכם.

זכיתי גם במשפחה רחבה, חמה ואוהבת, מדרום עד צפון, מבאר שבע ועד רמת-השופט, מדגניה ועד בן-שמן, מביצרון, ועד תל-אביב, חולון ואשקלון. קשר מתמיד ומיוחד נוצר עם משפחותיהם של אחי רוני ואשתו יהודית, ושל יצחקי, אחיה של אורה ואשתו שלומית. זכיתי לחגוג אתכם, עם בניכם ובנותיכם, כלותיכם וחתניכם, וכל הנכדים והנינים –ונהניתי מהאיחוד המשפחתי.

אהבנו לארח בביתנו חברים – לערבי שירה בציבור, לחוגי ריקוד, לימוד יידיש, שיעורי תנ"ך, קריאת שירת משוררים, ואפילו לקורס בכירולוגיה – קריאה בכף היד. לעיתים קרובות ארחנו בביתנו ערבי פעילות חברתית ל-25 חברים ויותר.

אחרי גיל 50, יצאנו, אורה ואני, לטיולים רבי עניין בעולם. טיילנו באירופה, אסיה ואפריקה, ואף יצאנו לשליחות חינוכית, חווייתית ומרתקת, במקסיקו. בשובנו, השתלמתי בטיפול בקשיים בזוגיות, ובחנוך מיני, והדרכתי אסירים בכלא ונרקומנים במוסדות גמילה. מדי שבוע, לימדתי תנ"ך במועדון קשישים בבית הכרם.

בשנת 2010 החלטנו לעבור לדיור מוגן במגדל נופים, ומצאנו הזדמנות להתחלות חדשות, ולפעילות מגוונת בתחום התרבות. השתדלתי, עם אורה, להתמיד בפעילות זאת כמיטב יכולתי, ולהשקיע בה, על-אף השנים השוחקות וקשיי הזקנה ומחושיה.

עכשיו, כשהסתיימו לי חיים רבי עניין, סיפוק וחוויות, אני נפרד מכולכם, בתודה על הנאותיי, על אהבתכם וידידותכם. תודה מיוחדת לכם יקיריי, בני ונכדי, על הקשר השוטף, השמחות הרבות, והעונג שהבאתם לחיי. אני מאחל לכולכם חיים מאושרים של בריאות, הצלחות ושמחות.

אורה אהובתי, אין לי מילים להודות לך על אהבתך ועל האושר שהיה לי איתך כל חיי.

אני נפרד מחיים שעברו עלי ברוב חוויות. זכיתי עכשיו לשלווה שציפיתי לה בסופם.

היו שלום יקיריי – ותיהנו מחייכם כל עוד אפשר.